מאת נעמה כרמי ויורם שחר
לאחרונה משתרשת בשיח הציבורי לגיטימציה לשלילת אזרחות כאמצעי ענישה מינהלי ללא משפט, מתוקף הסמכות המוקנית לשר הפנים בחוק האזרחות. אזרחות, כותב עו"ד אברהם פכטר, "איננה מתנה נצחית" ("להוציא מחוץ לחוק, לשלול אזרחות", הארץ, 9.10). אכן, שמא לא מתנה אלא זכות? וזכות חשובה במיוחד, אשר חיונית לקבלת זכויות נוספות, כאזרח/ית במדינה?
פכטר טועה בטענתו כי בישראל אזרחות נקנית מתוקף לידה כיהודי בלבד. עד 1980 קיבלו גם יהודים שנולדו בארץ אזרחות מתוקף שבות, ודווקא ערבים שנולדו בארץ קיבלו את אזרחותם מתוקף לידה. ב-1980 תוקן חוק האזרחות ביוזמתה של חברת הכנסת דאז שולמית אלוני, ונמחק העיוות שעל פיו ילידי הארץ לאזרחים ישראלים הופרדו לשתי קטגוריות, על פי מוצאם הלאומי, ולשני מסלולים של קבלת אזרחות. ומכל מקום, אם אזרחות מוקנית (בין השאר) מתוקף לידה, כיצד אפשר להפסיק להיות זכאים לה? ההיגיון אומר כי מלידה משחרר רק המוות. אזרחים מתוקף לידה אינם נשאלים אם ברצונם להיות לאזרחים, אינם צריכים לעמוד במבחנים ואינם נשבעים שבועת אמונים.
אמת, כי אזרחות כרוכה גם בחובות, וגם כאשר אדם לא עבר הליך התאזרחות אנו מניחים מכללא את מחויבותו למדינה ולחוקיה, מתוקף ההסכם האזרחי ההוגן שהוא נהנה מיתרונותיו. אך למדינה די כלים כדי להיאבק באי קבלת מרותה ולהעניש על עבירות פליליות, אם הן מתקיימות. נטילת אזרחות מאדם איננה דרך ראויה, על אחת כמה וכמה כאשר היא איננה מתבצעת בהליך שיפוטי אלא מוטלת כצעד מינהלי ענישתי, וכאשר היא מותירה את האדם מחוסר אזרחות. אפשר לכלוא אדם, כאשר בית משפט מוסמך מוצא אותו אשם בפלילים; לא מוצדק לשלול את אזרחותו. ומעל הכול, אסור להעמיק את האפליה בין יהודים לערבים אזרחי המדינה, ולהמשיך להתייחס לאחרונים כאל אזרחים על תנאי.
מפליא כי ארה"ב מוסיפה לשמש אצלנו דוגמה לדמוקרטיה מתפקדת שלא נפגעה כלל מהצעדים הדרקוניים שנקטה מאז 11 בספטמבר. הגבלת הזכויות ושלילתן שם פגעו גם פגעו בדמוקרטיה האמריקאית, שנוטה במבט לאחור להצר על הצעדים הבלתי מושכלים שנקטה בשעת חירום (כמו מעצר אמריקאים ממוצא יפאני במלחמת העולם השנייה), אך שבה ומשתמשת באמצעים דומים בחומרתם בכל פעם שהיא נקלעת אליה מחדש.
חיוני לשוב ולהזכיר פעם אחר פעם כי דמוקרטיה נבחנת בעיקר בשעת משבר, וכי חופש הביטוי נחוץ במיוחד להגנה על ביטויים מקוממים. התנועה האיסלאמית איננה תנועה יהודית וראאד סלאח איננו ציוני. רוב היהודים במדינת ישראל מאמינים כי מדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית, אך גם רוצים להאמין כי עליה להיות מדינה דמוקרטית. אלא שדמוקרטיה איננה קישוט. מדינת ישראל איננה יכולה ליהפך למדינתם של ציונים גאים ושל כבשים אילמות. היא איננה יכולה לטהר את אדמתה מקולותיהם של מי שאינם חולמים את חלומו של הרוב.
במשך שנים רבות היו בינינו שהתריעו כי אופיו הבלתי דמוקרטי של שלטון ישראל בשטחים המוחזקים סופו שיחלחל אל הליבה, אל מדינת ישראל שבתחומי הקו הירוק. מאמרו של עו"ד פכטר מעיד על כך שלא היתה זו התרעת שווא. די להתבונן בדוגמאות שהוא מביא משם, מן השטחים, כהמלצה לכאן, למדינת ישראל. במשך שנים השתמשו שם באמצעי ענישה מגוונים וקראו להם בשמות אחרים. הריסת בית, כך אמרו, איננה עונש אלא "אמצעי". גירוש, כך אמרו, איננו גירוש אלא "העברה". כל כך הרבה פעמים חזרו על תעלול זה עד שנהפך לשגרת לשון ולהרגל. במדינת ישראל מתנהל ויכוח מתמשך על היחס בין המשפט הפלילי לחופש הביטוי. זהו ויכוח לגיטימי שכמותו מנהלות, אכן, כל הדמוקרטיות המערביות. אין לטעות בכוונתו של פכטר כאשר הוא מציע להעביר את הטיפול בתנועה האיסלאמית ממשרד המשפטים למשרד הפנים. הוא מתכוון לסלול כביש עוקף לשיח הדמוקרטי. הפעם בתוך הקו הירוק.
פורסם בהארץ, 24.10.2002
