חזירה מאת אנדרו קואן. תירגמה: עדית פז. הוצאת הד ארצי, 176 עמ', 59 שקלים
פורסם בהארץ ספרים, 22.9.1999
קסמו המלבב של "חזירה" נובע לא רק מתוכנו, אלא גם מן המתאם בין התוכן לבין השפה הפשוטה, הבהירה ונעדרת התחכום שמעבירה אותו, שפה שמצליחה לשמר את התום שכל הספר חדור בו. תום הנעורים של גיבורו אינו מונע ממנו לראות נכוחה את הרשע והעוול שמקיפים אותו בעולם המבוגרים – חברה החדורה דעות קדומות, סטריאוטיפים גזעניים וחשבונות ציניים של כדאיות, שצעיריה גדלים אל ריקנות מהולה באלכוהול כשהאהדה האנושית הבסיסית איש לרעהו מהם והלאה.
"חזירה" מספר בגוף ראשון את סיפורו של דני, נער בריטי שגדל במשפחה קשת יום: אב פועל משמרות במפעל, אח שתיין שמגלם את כל התכונות שנמנו לעיל, אחות שבקושי סוחבת את הריונה השלישי ואם אדיה שלא מתמודדת עם משימה אנושית מינימלית כטיפול באביה המזדקן המתאלמן. דני קושר קשרי אהבה עם סורינדר, בת כיתתו ממוצא פקיסטני, המכונה בפי הגזענים בסביבתו "פאקית". הרגשו הרכים שבין דני לסורינדר מדגישים את החברה האלימה וחסרת החמלה שמסביבם.
מות סבתו של דני הוא האירוע המניע את העלילה. ביתם של סבו וסבתו היה לו כבית שני, תחליף לקשיים ,ולמריבות שחווה בבית הוריו. נוסף על טיפול מסו בבעלה, טיפחה הסבתא גינה לתפארת וגידלה חזירה זקנה שריד לחזירייה שלמה שבזמנה שימשה גם כפרנסה. על החזירה שהזדקנה ושוב לא היה בה הכוח להעמיד צאצאים, חסה ולא מסרה אותה לבית המטבחיים.
הספר מתאר להפליא את הכאב שחווה הסב עם מותה של אשתו האהובה, שמותיר אותו בודד וחסר אונים דני רוצה להמשיך את דרכה. הוא נחוש בדעתו להתמסר לטיפול בגינה, אך בעיקר בחזירה. דני מצפה שסבו יעבור לגור בבונגלו שליד בית משפחתו, אם לא לביתם ממש. זו תקווה שנכזבת בגלל חוסר רצונם או יכולתם של הוריו לטפל בסב בביתם או בסיבתו הקרובה.
הסב הבודד מועבר לבית אבות וסורינדר מתקשה להבין את אדישותה של המשפחה, משלחת את הסב הזקן ואינה מטפלת בו בביתם. סבו של דני הוא היחיד ממשפחתו ומסביבתו שמקבל את סורינדר כמו שהיא, לא כ"פאקית". אבל יחסיהם של דני וסורינדר נדונו לכישלון, אולי כל יחסי בוסר של גיל התבגרות, אך המוצא השונה וסביבתם שונאת הזרים ודאי לא הועילו להם.
בכל אלה, החזירה היא סמל לעולם שהיה ולא יחזור, לסדר משפחתי מתוקן של אהבה, הקשבה ומשמעת אשר נושאים פירות. הספר מצליח להדביק אותנו ברגשה חיבה התמים לחיה שבאפון רגיל קשה לראותה ,כחיית מחמד. החמלה שרוחת סבתו של דני לחזירה הזקנה, שבה הוא דבק כסמל לסבתו ולעולם שלא ישוב עומדת בניגוד לסחי האנושי שסובב אותו.
המעבר מילדות לבגרות, המלוות התפכחות ואובדן התום, קרוי בדרך כלל בספרות סיפור חניכה. הנראטיב של "חזירה" תואם לז'אנר, אך יש בו הרבה יותר כדי ללמד על הנורמות של חברת המבוגרים שדני נאלץ להסתגל אליה. שעות ההתבודדות בית הסבים, בעישון, מחשבות עושיית אהבה יכולים להימשך מבחינתו לנצח אבל זהו נצח הילדות ואילו הבגרות תובע את ליטרת הבשר שלה. כשם שהוא רואה שאהבתם שלו ושל סורינדר עתידה לבוא אל קצה, כך הוא מכיר בכך שלא יוכל להמשיך ולתחזק את בית סבו וסבתו. הוא אינו משתלט על הלכלוך והעזובה שפושטים בגינה, החזירה חולה ובחיפושיו אחר קש שישמש לה כמצע נקי הוא נתקל בחוואים עוינים שמסלקים אותו מאדמתם. בניגוד לסורינדר, ששוקדת על לימודיה וחולמת על מקצוע שיחלץ אותה מן המסורת המשפחתית הכובלת אין לדני אמביציה כזאת והוא שוקל לעזוב את לימודיו ולמצוא עבודה. אולי, הוא חולם, יוכל לגדל חזירים.
כל זה מתואר בשפה פשוטה וישירה, שאיננה שופטת את סביבתה אך מצליח להעביר במדויק את רגשות ,הסלידה של דני מגזענותה, כמו את חוסר היכולת להיחלץ ממעגלי החיים שהיא מועדיה לו. כשסוחרי הנדל"ן המשתלטים על כל אדמה פנויה, מגיעים גם לבית הסבים, מעדיף דני, שמבין שלא יוכל להמשיך להחזיק בו ובחזירה, לשחוט אותה במו ידיו.
ועם זאת, הטיפול המסור והאנושי בחזירה החולה ויחסי האהבה העדינים בין דני לסורינדר ממשיכים לזהור כפנינה בסביבתם מוכת האדישות, האבטלה והגזענות כאופציה אנושית שאפשר לממש באותה מידה. זהו ספרו הראשון של אנדרו קואן, שזכה בפרס ה"סנדיי טיימס". הוא מצטייר כהבטחה גדולה.
