קרוא וכתוב

קתרין הריסון, הנשיקה, עם-עובד (פרוזה אחרת), 1998

פורסם בנגה, קיץ 2002

משום מה יצא לי, במקרה של 'הנשיקה', לחרוג ממנהגי שלא לקרוא ביקורת לפני שקראתי את הספר עצמו. בדרך-כלל אני מעדיפה לבוא אל הספר כאל לוח חלק, ורק אחר-כך לחלוק ולהשוות את התרשמויותי עם אלו של מבקרים אחרים. אבל אל 'הנשיקה' הגעתי עם המידע המוקדם שמדובר הפעם לא במקרה הרגיל של ניצול מיני או התעללות מינית בתוך המשפחה, אלא ביחסי מין מרצון בין בת בוגרת לאביה. תודו שזה נשמע מעניין. אלא שהעובדה שקתרין הריסון לא היתה קטינה שעה שניהלה פרשיית אהבים עם אביה – היא היתה בת 20 – עדיין איננה הופכת את העלילה שהיא פורשת בפנינו למשהו שניתן להגדירו כפחות מנורא. הקטגוריות המשפטיות של קטינים ובגירים אינן ממצות לא את המוסר, לא את העוול שעושה אדם לזולתו, ולא את הסבל שהוא מעולל לו. ושעה שהעוול והסבל נגרמים מידי האדם הקרוב ביותר אליך עלי אדמות, נסדק לבלי שוב האמון שאתה יכול לתת בחיים האלו, אליהם הוא עצמו הביא אותך. נשבר שבר נורא בביטחון שאתה רוכש לעצמך ולאחרים. "פעם אחת ירדתי לשפל המדרגה, הלכתי לאיבוד עמוק כל-כך ביער אפל, עד שאני מפחדת שלעולם לא אהיה בטוחה עוד", כותבת הריסון.

האם יחסים של גילוי עריות יהיו תמיד נוראים בעינינו, ללא תלות בגיל הילד שמעורב, בגלל עוצמת הטאבו שהם מפירים? או שמא, משום שמיחסי ילדים-הורים לעולם לא נעקר החיפוש הנואש אחרי אהבה והכרה, כמו גם יחסי-הכוח במתכונתם הראשונית ביותר?

הטראומה הנפשית היא אסונו של חסר-האונים. בזמן התרחשותה הנפגע עמד חסר-ישע לנוכח כוח חזק ממנו. כאשר כוח זה הוא כוח טבע, אנחנו מדברים על אסונות. כאשר הוא כוחו של בן-אדם אחר, אנחנו מדברים על מעשי זוועה", כותבת ג'ודית הרמן לואיס, בספרה הנפלא והנורא 'טראומה והחלמה'. ומה כאשר האדם האחר, שמבצע בנו את מעשי הזוועה האלו, הוא מי שאמור להיות קרוב אלינו יותר מכל אדם אחר עלי אדמות? מי שאנו לומדים מינקות לסמוך עליו שיעשה כל שביכולתו שלעולם לא יאונה לנו רע?

"הבית הוא המקום ממנו אנו יוצאים", כתב פסיכולוג הילדים הנודע ויניקוט. והמשפחה היא שמעניקה לנו את היכולת להרגיש בבית בעולם. באנגלית בולטת התכונה הזו בקשר הלשוני בין family ל familiar. מי שהבסיס הזה ליציבות נפשית נגזל ממנו, לעולם ייראה לו העולם זר, לא- מוכר (unfamiliar) ומפחיד. מאמציו יהיו מוקדשים תמיד לא לעשיית משהו בעולם, אלא ליכולת להחזיק את ראשו מעל פני המים ולהצדיק את קיומו. כל בוקר מחדש. ילדות שמספקת את היכולת הזו מותנית בתחושה ברורה שאת אהובה בזכות מי שאת, שקיומך הוא שי. קשה לתפוס מה קורה כאשר מי שאמור לספק לנו את התחושה הזו מועל באמוננו, והופך את האהבה קשורה לבלי-התר בפגיעה לא תתואר. ספר שמוקדש בדיוק לתיאור הזוועה הזו כבר יצא בעברית. "אני משחזרת את הרגע המדויק, שבו חוסר-האונים שלי הוא כה עמוק, כמו בבור חסר תחתית, עד כי כל דבר אחר עדיף על פניו", דברי סילביה פרייזר ב'בית אבי'.

גם אם 'הנשיקה' איננו ספר שמתאר סיפור של ניצול מיני במובן המקובל, אני תוהה מאין יכול היה לקחת מי שלקח את הרעיון כי לא מדובר כאן בדיוק בזה. בהערות אין-ספור מאזכרת הריסון את התנגדותה לרעיון לקיים יחסי מין עם אביה, החל מכך שהיא פשוט אומרת לו את זה, וכלה בכל התגובות הלא-רצוניות של גופה. אך חמור יותר, האופן שבו מתמסרת הריסון לאביה בניגוד לרצונה אך לא בכפייה, מתוך התנגדות פנימית שאיננה באה לידי ביטוי במעשים חיצוניים, מתוך השלמה שׁתוּקה, מתוך רצון כּאוּב לְרַצות, וגם בהבנה שזה תיכף יעבור, הוא דפוס מוכר מיחסי גברים ונשים בכלל. הציפוי הרך, האמורפי, של הדפוס הזה, בניגוד לאלימות של האונס, מבלבל את דעתם של רבים. קיום יחסים שלא מתוך רצון נפוץ הרבה יותר מן המקובל. במקרים רבים, הוא מכונן את היחס למין של הנערה הצעירה. חמור יותר, הוא מכונן את היחס בין אהבה למין.

הריסון מספרת בלשון הווה, אך לתוך החוויה שנשקפת מעיני הילדה והנערה שהיתה נטענת התבוננותה של המספרת הבוגרת, שנוטעת בה את תובנותיה אודות אותו חורבן שפעם היו חייה. למרות שממימד התובנות הזה ברור שהריסון שיקמה את חייה בעזרתו של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי, הספר לא נועד למלא פונקציה תירפויטית. הרובד הפסיכואנליטי שבו משועבד לזה הספרותי. הוא תפור לתוכו בתפירה אמנותית, ללא תכים גסים. ועם זאת, ישנו היבט אחד מרכזי שבו בא הסיפור לשרת מטרה של החלמה. זוהי אותה פונקציה שהטיפול אינו יכול למלא למרות שגם במהלכו מוקאים הדברים החוצה. הרמן לואיס מכנה אותו מתן הכרה לטראומה.

העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית… רק כאשר זוכה האמת להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה (טראומה והחלמה, עמ' 19-21).

הכרה כזו דורשת התערטלות מהסוד, שהוא מרכיב מרכזי במעשי הזוועה שנעשים בחוג המשפחה:

שנים יעברו עד שאבין את ההרגשה הזאת, עד שאבין שגרועה מנטייתי להרס עצמי היא סגוּלת הסודיות שבי, כשרוני המופלא לגלות מעט כל-כך מלבי, ומכאן הסכנה שכמו אמי, גם אני אהיה בסופי אישה לכודה בתוך עצמה.

את ההילכדות הזאת בתוך עצמנו יוכל להבין רק מי שעוצמת הדיסקרטיות שלו חורגת מאי-רצון להעיק על הזולת והופכת לחשש חונק מהחולשה שבהיחשפות בפני הזולת, רצון מצמית לשמור על שליטה על-ידי בניית חומות בלתי-עבירות בין מה שהוא יודע על עצמו לבין העולם החיצון. המלכודת שבתוכה מוצאים עצמם אנשים דוגמת הריסון היא תחושת בדידות שאין שנייה לה, שגם אותה עצמה, כך הם חשים, אין ביכולתם להעביר לזולת. היא ממלכדת שבעתיים משום שהדרך היחידה לפרוץ אותה לא עומדת כלל על הפרק, מאחר שמשמעותה היא שמיטת הקרקע מתחת לעצם העיקרון שמכונן את זהותם האישית.

בדיוק על השמירה המגוננת הזו על העצמיות, שהסודיות היא תנאי לה, מנגן אביה כאשר הוא מנסה לכלוא אותה בעולם המעוות שיצר עבורה:

'זהו,' הוא אומר ומשלב את זרועותיו 'את עשית מה שעשית, ועשית את זה אתי. ועכשיו לעולם לא יהיה לך מישהו אחר, כי לא תוכלי לשמור על הסוד שלנו. את תספרי למי שזה לא יהיה, וכשייוודע לו הוא יעזוב אותך'.

בכך הוא אומר לה כי לא רק שהיא עשתה דבר נורא, אלא שמן הסתם אין לו כפרה: כל מי שהיא תתוודה בפניו, יעזוב אותה בשל כך. הריסון, זאת אנו יודעים, מצאה מי שיקבל אותה למרות עברה שטומן בחובו את הסוד הנורא. לשם כך, יש לשער, היתה צריכה היא – ורק היא – למחול לעצמה. אבל הצורך הדוחק לשמור בסוד את המעשים האיומים שעוללו לנו אחרים, שאנו מרגישים שיביישו אותנו או אחרים, הוא אולי המכשול הגדול ביותר בפני היכולת לחיות עמם בשלום ולקבל עזרה. החשש הזה אינו בלתי-מבוסס. התגובה של האשמת הקורבן היא תגובה חברתית נפוצה. הצעד הראשון , ההכרחי, בדרך אל החלמה, היא לספר את השׁתוּק:

התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי לא יתואר. הזכירה והסיפור של אירועים מחרידים כהווייתם הם תנאי מוקדם הן להשבת הסדר החברתי על כנו והן לריפוי הנפגע היחיד. (טראומה והחלמה, עמ' 13).

לא די, אפוא, שהקורבן יספר את סיפורו. נחוץ שאנו נקשיב. הקשבה שדורשת התפנות ומשאבים נפשיים ניכרים, בְּמָקום שבו הדרך הקלה יותר היא לסלק את הסיפור מן התודעה. לא להקשיב, לא להיזכר. לא לדעת. בכך אנו משתפים פעולה עם התוקף.

(התוקף) אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את מושא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה (…) (שם, עמ' 19-21).

בניגוד למה שיכול להצטייר מתיאור שעל-פני השטח, היחסים שעומדים במוקד הספר הם היחסים עם האם לא פחות – ואולי יותר – מאשר היחסים עם האב. האם היא שממקדת את חיפושה הנואש של הריסון אחרי אהבה ועוד יותר אחרי הכרה – שהמטאפורות שלה בספר נעות כולן סביב צמדי הניגודים של ראייה ועיוורון, עיניים עצומות ועיניים פקוחות, מסכה אטומה ומבט מישיר. המבט הלהוט, הטורף, שמעביר עליה אביה לכשהם נפגשים לבסוף, הוא ללא ספק פיצוי על היעדרותו הארוכה של מבט האם, שיְשֵנה שעות ארוכות בעיניים עצומות או תחת מסכת תחרה שנועדה למנוע מְאור כלשהו להפריע את מנוחתה. וגם הדמעות שזולגות ללא הרף מעיניו שעה שהוא מענה אותה ברדיפתו האובססיבית אחריה, שזולגות לתוך עיניה שהוא נמצא מעליה פיסית ממש, עומדות בניגוד לעיניה היבשות תמיד של האם.

בכל סיפור של גילוי עריות, שמור לאם תפקיד מרכזי. האם ש"לא רואה" נהפכת לסוכנת של הרוע שמייצר האב. אמה של הריסון רואה ומנסה להניא את בתה. אלא שיחסיה שלה עצמה עם האב, הסבוכים והבלתי-פתורים, ההזדקקות הנמשכת שלה אליו, בה היא משתפת את הבת, והאופן שבו מְמַנֵה האב את הריסון לתחליף לאמה, מונעים התערבות אפקטיווית. סוף היחסים עם האב משמעם לחוות מחדש את אובדנו. והאובדן הזה רודף את הריסון כמו שרדף אותה בילדותה, שעה שידעה שאי-שם בעולם יש לה אב שהיא איננה מכירה. כעת עליה לשוב ולא להכיר אותו למרות נוכחותו. הפרידה מן האב מתאפשרת רק עם מות האם. רק המגע האינטימי והכואב שלה עם גופת אמה, בחדר המתים, ממוטט בה משהו וגורם לה לומר לעצמה שזה נגמר. הריסון חייבת לחזור פעם נוספת אל חדר המתים כדי להיווכח בכך. "רק עוד פעם אחת עלי לחזור ולעמוד על-ידה, לגעת בשערה, בלחייה. רק עוד פעם אחת להיות בטוחה שזאת האמת: הקסם פג, מותה שיחרר אותי". בבוחרה את המצבה לקבר אמה, מספרת הריסון, היא איננה מסוגלת להוסיף את המלה שהיתה רוצה שתיחרט עליה, משום שהיא נראית לה מלה שהיא אינה ראויה להשתמש בה. את ההחמצה הזאת, בניגוד להחמצות המשמעותיות ביותר של חיינו, שלעולם אינן ניתנות לתיקון, מתקנת הריסון בפתח הספר בהקדשה בת מלה אחת: "אהובה".

ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה (מאנגלית: עתליה זילבר), עם עובד ספריית אופקים, 1995
סילביה פרייזר, בית אבי (מאנגלית: כרמית גיא), עם עובד ספריית זהות,1987