קרוא וכתוב

וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי…

אף פעם לא האמנתי בלסלוח לכולם על הכול. אפילו שזה עושה אנרגיות שליליות. נראה לי שיש מעשים שאין להם כפרה.

למי אני לא סולחת באופן אישי זה באמת לא מעניין. למי שאני לא סולחת באופן לאומי, זה למתנחלים. ולממשלות שבהתחלה השאירו אותם ואחר-כך שלחו אותם, הקימו להם ישובים תוך שהם עושקים את אדמות הפלסטינים, סללו להם כבישים עוקפים, נקיי-פלסטינים, החילו חוק אחד עליהם וחוק אחר על הפלסטינים (וגם את החוק הזה לא אכפו עליהם), ודרדרו את כולנו לתהום שמי יודע אם אי פעם נוכל לעלות ממנה חזרה.

אני לא סולחת להם על שהם מחזיקים את המדינה בגרון, ומנתבים אותה על-פי סדר העדיפויות שלהם. על זה שהגדר נבנית עכשיו בתוואי שכולו עבורם, במקום בתוואי גבולות 67, והכיבוש אין רואים את סופו. על סכומי העתק שנשפכו על בניית ההתנחלויות ופיתוחן במקום להשקיע בחינוך, בריאות ורווחה. על המשיחיות, הסהרוריות, האלימות והרצחנות של "אתה בחרתנו". על מדינת האדונים והעבדים.

אני לא סולחת להם על שבגללם ד' החליף את הכיפה לכיפה שחורה (ומישהו אחר הוריד אותה לגמרי), כדי לא להיות מזוהה ברחוב עם גזלנים. שבגללם אנשים מתביישים לפעמים שהם יהודים.

אני לא סולחת להם על שהם מורידים לטמיון את החזון הציוני של מדינה ליהודים, שגם שומרת על שוויון אזרחי ומכבדת את זכויות האדם של כל אזרחיה. אני לא סולחת להם על שהם מביאים אותנו לחורבן הבית השלישי, למדינת אפרטהייד, לפתחו של אסון לאומי, לסופה של הריבונות היהודית.

ואני לא סולחת לעצמי, ולכולנו, על שהנחנו לזה לקרות. ועדיין מניחים.

עוד בנושא: לצדק אין אחים