הפרסומים הקשים מנשוא לגבי מה שמעולל השלטון בצפון קוריאה לנתיניו (המונח "נתינים" מתאים בהרבה מ"אזרחים", במקרה הזה), מחדד את העיוות המובנה בתמונה שמתקבלת לגבי פגיעות חמורות בזכויות-אדם בעולם. המדינות הדמוקרטיות, שבהן קיימת עיתונות חופשית ופועלים ארגונים חוץ-ממשלתיים, זוכות ליותר ביקורת של ארגוני זכויות-אדם מאשר אלו שבהן מתבצעות הפגיעות האנושות ביותר, שכן מהן המידע ממעט להגיע בשל ההגבלות על חופש הביטוי שמתלוות למשטרים הרצחניים הללו.
אין בכך ניסיון "לדרג" פגיעות בזכויות-אדם, למרות שללא ספק קיימות הבחנות ודרגות, ומי שאיננו יודע להבחין בין עיקר לטפל לא רק לוקה מוסרית אלא גם פוגע באפקטיביות של פעולתו הוא. ודאי שאין בכך תירוץ להתנער מפגיעות שאנו יודעים עליהן משום שהן חשופות הרבה יותר לעין הציבורית (אם כי ברוב המקרים כדי לדעת מה שאנו מעוללים צריכים לקרוא עיתונות זרה), או לצורך המובן שלנו לפעול כלפי מה שבאחריותנו הישירה. זה לא שצריך "להיכנס לפרופרוציה" כדי לתרץ את הישיבה באפס מעשה מול מה שמתרחש בחצר האחורית שלנו, אבל השאלה מדוע מוטרד העולם מפגיעות מסוימות בעודו מתעלם מאחרות גם היא חלק מן התמונה שיש לתת עליה את הדעת. הסבר חלקי הוא במיעוט המידע הזורם לגבי אותן פגיעות. הסבר חלקי נוסף הוא בהטיה הפוליטית המכוונת את התגובה הבינלאומית, כולל, לעיתים, זו של ארגוני זכויות-אדם.
ומי משלם, בחייו? החלשים והפגיעים ביותר, שחיים לא רק במשטר המעולל להם את הרעות הגדולות ביותר אלא גם מנסה לחסום כל מידע לגבי מעלליו; שחיים בפינות הנידחות של העולם, היכן שרגשי האשמה של המערב רדומים ומי שמלאכתו הפיכת הסבל האנושי להון פוליטי לא מתעניין בהן.
