פורסם בחיים אחרים, גיליון מרץ 2004
היחסים בין היחיד לחברה הם יחסים מורכבים. היחיד נולד לתוך החברה ואיננו בוחר מלכתחילה להשתייך אליה, והיא מגדירה באופן משמעותי את הטווח של אופציות החיים הפתוחות בפניו. החברה ללא ספק אחראית לחבריה, בדרגה המשתנה על-פי התפיסות הפילוסופיות שאנו אוחזים בהן. תפיסה אחת כזו יכולה להיות שעל החברה לספק את צרכיהם של חבריה. תפיסה אחרת – שעליה החובה להבטיח את זכויותיהם, כעל אינטרסים חזקים במיוחד ועל-כן כזכאים להגנה. אחריות זו והסולידריות שהיא מבטאת הולכת ומתפוררת בישראל בשנים האחרונות, בעיקר בתהליך המואץ של התנערות המדינה מן המודל של מדינת הרווחה. בין השאר, מושמע החשש שמא מודל "עבה" יותר של אחריות החברה לחבריה, בעיקר בתחום הכלכלי-החברתי, גורם לפרטים לא לעמוד ברשות עצמם אלא לפתח תלות לא-בריאה במוסדות החברה ובתשלומיה, עד כדי העדפה שלא לחיות חיי עבודה פעילים אלא להיות סמוכים על השולחן הכללי.
אך אחריות החברה לחבריה אין משמעה שחרור היחיד מן האחריות על חייו. אדרבה, ההשקפה הרואה את האדם היחיד במרכזה, שאת רווחתו, אושרו ואיכות-חייו יש לקדם, נשענת על ההנחה שהאדם הוא אוטונומי, ריבוני ובעל תכנית-חיים שברצונו לקדם ולממש מתוך חירות. העובדה שהחברה צריכה לכבד היבטים אלו ושהדרך שבה היא עושה זאת קובעת רבות את רווחתו במובן הרחב ביותר (ה-well-being), איננה גורעת מאחריותו לחייו. העובדה שאנו מדברים על הפרט כעל בעל זכויות, לדוגמא, אין משמעה שאנו מקדמים תפיסה של "מגיע לי". זכויות-אדם מטילות חובות נגדיות על אחרים לכבדן ולהגן עליהן. מכיוון שזכויות-אדם הן אוניברסליות, ומגיעות לכל אדם בתוקף אנושיותו, הרי שנוצרת מערכת הדדית של זכויות וחובות: כשם שלכל אחד ואחת מאתנו זכויות, כך גם מוטלות עלינו חובות לכבד את זכויותיהם של אחרים.
ישנו היבט אחר באחריות ההדדית הזאת, שעליו ברצוני לדבר. לא על אחריות החברה כלפי הפרט אלא על אחריות הפרט כלפי החברה. האחריות הזו יכולה וצריכה להתבטא לא רק בקיום החובות שלנו כלפי הכלל, יהיו אשר יהיו, אלא באחריות לדמותה הכללית של החברה. זאת אומרת, שאין זה מספיק שבאופן אישי אנו דואגים לעצמנו, מקיימים חיים מלאים ומסורים להתפתחותם. אפילו לא שנְפַתֵחַ מעלות אופי מוסריות ונחייה את החיים הראויים לו לאדם, יהיו אשר יהיו. אין זה די כי בחיינו האישיים אנחנו נוהגים באופן מוסרי; שאנו אנשים הגונים, שאיננו מרמים, לא חורשים רע ומושיטים יד לזולת כשאנו יכולים. יש לנו גם אחריות כלפי דמותה הכללית של החברה. מכאן שהשאלה איך מתנהלת החברה, אלו עקרונות מנחים את פעולתה והאם יש פער בין העקרונות המוצהרים לפרקטיקה, היא שאלה שצריכה לעניין אותנו. לא מספיק שננהג בצדק, יש לנו אחריות גם שייעשה צדק. והאחריות הזאת היא אפילו מעבר לדרישה כי ייעשה צדק לכל-אחד: משמעותה היא שעלינו לדאוג באופן פעיל לכך שייעשה צדק.
איך, אם כן, עלי לנהוג בחיי האישיים, כאדם מעורב? אני יכולה לזהות בחיי שלוש דרגות של אחריות. הראשונה היא אחריות כלפי עצמי, לחיות חיים מלאים, מונחים על-ידי ערכים שאני מאמינה בהם, להתפתח כאדם ולממש את יכולותי וכישורי בתחומים שונים של חיי: בעבודה יצירתית ומספקת, בממד רוחני כלשהו של חיי שבו אני מרחיבה את דעתי ואופקי ובחיים של טעם. אחריות זו כוללת גם את האחריות האישית שלי לנהוג באופן מוסרי, לחיות כאדם הגון. הדרגה השנייה נוגעת לקשרי עם הזולת. קשרים בין-אנושיים של רעות, חברות ואהבה, שהם חלק מרכזי מחיי. הקשרים האלו יוצרים חובות מיוחדות שיש לי כלפי האנשים היקרים לי, לדאוג לרווחתם ולשלומם. אבל המעגל הזה מתרחב לאחריות הבין-אישית, הצומחת מאחריותי לזולת באשר הוא. לכאן שייכות החובות של העזרה ההדדית, הרגישות לאחר וחוש הצדק המתעורר כאשר נהגו שלא כדין כלפי אדם אחר ועשו לו עוול. זהו ביטוי לחיי כאדם מודע ומוסרי החי בחברה ואחראי לחבריה האחרים כשם שהם אחראים כלפי. והדרגה השלישית מתרחבת לכדי אחריות כוללת לחברה, לדמותה ולערכים שמנחים אותה. במעגל הזה לא אכפת לי רק מעצמי ומהסובבים אותי, ואיני נזעקת אל מול עוול רק כאשר אני נתקלת בו באופן מקרי שעה שיכולתי גם לא להיתקל בו. כאן אכפת לי איך נראית החברה שלי; איזה דגם של צדק חברתי היא מאמצת, איזו מערכת רווחה היא מטפחת ומאיזו ערבות הדדית היא מתנערת. זוהי אחריותי לא רק לקיים את הערכים הראויים בהתנהגותי האישית, ולא רק להקים קול צעקה כאשר אני נתקלת במקרה בהתנהגות לא-ראויה כלפי אחרים. זוהי אחריותי החברתית לפעול שהחברה כולה תהיה צודקת וראויה יותר לחיות בה.
