חיים ברעם, אדום צהוב שחור. ספריית מעריב, 2004, 134 עמ'
פורסם במעריב, 28.5.04
ירושלים של שנות החמישים, הנשלטת ללא מצרים בידי מפא"י, כבר מגלה את הסדקים הראשונים של עליית חירות לשלטון יותר מעשרים שנה לאחר מכן. חיים ברעם, בן למשפחה מפא"יניקית מבשרו של הממסד, ששלושת בניה משוגעים על כדורגל, מתאר את החיים בירושלים דאז באמצעות טירוף הכדורגל, שהיה המאפיין הבולט של ילדותו. מפא"י נגד חירות, הפועל נגד בית"ר – המשוואה שבה מתערבבים ספורט ופוליטיקה היא המוטיב המוביל ב'אדום צהוב שחור', ששמו לקוח משמות צבעי החולצות של שתי הקבוצות הנלחמות בו מלחמה בלי לקחת שבויים: הפועל ובית"ר המקומיות.
הקשר בין ספורט לפוליטיקה איננו חדש ונכתבו עליו גם מחקרים מלומדים. אך קריאה בספרו של ברעם מחייה לעיני הקורא הערני תקופה שהיתה ואיננה עוד. אותה תקופה, שבה דומה כי לא מלחמת העולם היא זאת שהסתיימה שנים אחדות קודם לכן, אלא הדרבי בין הפועל לבית"ר בימק"א, אותו מגרש שמאוחר יותר נבנה עליו חניון.
ברעם, עיתונאי ופרשן ספורט ירושלמי פותח בספרו צוהר לירושלים של פעם, טרום מלחמת ששת-הימים. עיר קטנה שאנשים בה מעט, על צבעיה וטעמיה. שם, ברחוב המלך ג'ורג', גדל כילד בבית שככל שהיה סוציאליסטי גם היה מלכותי במושגי מפא"י של פעם. בן למשה ברעם שהיה מזכיר מועצת הפועלים הכל-יכול של ירושלים ולימים גם שר בממשלה. ברעם מתאר עצמו כילד בעל רגישות מפותחת לעוול. המבט לאחור כמבוגר מאפשר לו ולנו להבחין במגבלות ראייתו שלו עצמו. גם אם יחסית לסביבתו נחשב ברעם הצעיר לאינדיווידואליסט ומרדן, וגם אם תפיסת עולמו טופחה בידי ספרים רבים שבלע ושהרחיבו את אופקיו, הרי חשיבת הנעורים שלו נתחמה במושגים שהנחילה לו סביבתו הרחבה. כך, מתאר ברעם את פרישתו מהתנועה המאוחדת כמי שהיה אינדיבידואליסט מדי בשבילה. אך לא אינדיבידואליסט מכדי להיבלע, מסוחרר כולו, לקולקטיב של אוהדי הפועל.
יתכן שהשיגעון לכדורגל נותר אצל שכבות רחבות כשהיה, אין לי מושג, אך התרבות הפוליטית שליוותה אותו חלפה מן העולם וטוב שכך. בירושלים של אז, כמיקרוקוסמוס של ישראל כולה, צריך היה להשתייך למחנה הנכון כדי להשיג עבודה ולשמור עליה. היו כאלו שנאלצו להסתיר את זיהוים האידיאולוגי לשם כך; ולעיתים רק האהדה לבית"ר חשפה אותם. לקראת משחקים גורליים הוזעקו הפוליטרוקים לעודד את השחקנים ולהזכיר להם שהמתרחש במגרש הוא רק מטונימיה למאבק הגדול המתחולל בעולם. כך מצטט ברעם את אביו, פטרונה של הקבוצה, הנושא נאום אנטי-פשיסטי ערב משחק הגומלין בדרבי: "מחר יתקיים בימק"א משחק בית שלנו (…) אל תשכחו שאתם נושאי הדגל של ציבור העובדים המאורגן בעיר. הפשיזם הבגיניסטי מרים את ראשו בבירת ישראל הנצחית, ואסור לנו להיכנע בשום חזית, כדי שלא יקרה כאן מה שקרה בספרד במלחמת האזרחים" (עמ' 28). אחת החוויות שעיצבו את השקפתו החברתית של ברעם היתה ההכרה בכך שהתודעה המעמדית איננה חופפת ל"אנחנו" ו"אתם" של הפועל ובית"ר.
הספר הקליל ידבר, כך דומה, לא רק לאוהדי כדורגל. כדרכם של ספרים נוסטלגיים גם כאן עולה מן השורות אווירה מתוקה-חמוצה של געגועים מלווים בהתפכחות, יחד עם ההכרה הכואבת בכך שמדובר בימים ששוב לא יחזרו. לא טעם הפלאפל ברחוב אגריפס ולא טיפוסיה המיוחדים של ירושלים, שרובם כבר הלכו לעולמם. כמו אדמונד לוי שעם יציאת השבת, לפני שפתח את חנות הפיצוחים שלו, היה שואל את הברעמים: "עוזי, כמה יצאו הפועל?".
האווירה המיוחדת הזאת מוצאת פינה אפילו בלבה של אחת כמוני, שכף רגלה מעולם לא דרכה במגרש כדורגל.
