בזמן שהעולם ציין עשור לרצח-העם ברואנדה ונשבע שוב "לעולם לא עוד", זה קרה שוב, בסודאן: טיהור אתני רחב היקף המגיע לכלל ג'נוסייד. בחבל דארפור שבסודאן, מיליציות ערביות בחסות הממשלה רוצחות, אונסות ומגרשות את בני השבטים האפריקנים השחורים ומעלות את כפריהם באש. מי שניצל גווע ברעב ובמחלות במחנות. ההערכות מדברות על 30 אלף הרוגים, מעל מיליון עקורים ויותר מ-100 אלף פליטים שנמלטו לצ'אד. חייהם של 350 אלף בני-אדם נוספים נתונים בסכנה בתנאים הנוכחיים.
האו"ם מגנה אך איננו שולח כוחות, מארה"ב והאיחוד האירופי נשמעו דיבורים רפים, הליגה הערבית והעולם המוסלמי – שותקים; והשוחט – ממשיך לשחוט.
ענישה על פשעים נגד האנושות, ככל ענישה, באה לאחר מעשה. מי שיכול לעצור, אולי, את המעשים האלו בעת התרחשותם הוא הגוף שהוקם בין היתר לשם כך – האו"ם. אך באופן המזכיר את המקרה של רואנדה, המדינות האפריקניות החברות במועצת הביטחון מסכלות את התערבותה, בתואנה שתהא זאת "התערבות בענייניה הפנימיים של סודאן". המדינות האחרות אינן מפעילות את הלחץ הדרוש לכך, מטעמים פוליטיים שונים.
לו היו מעשי הזוועה האלו נעשים בידי מדינה מן המערב, היה קול הזעקה כבר עולה השמיימה, על עוולות הקולוניאליזם. אבל אותם חיים של אותם בני אדם בדיוק שווים כנראה פחות כאשר מי שטובחים בהם הם בני העולם השלישי עצמם. הציניות חוגגת, והחרפה היא חרפת כולנו.
וסודאן? טוב ששאלתם. בחודש שעבר היא נבחרה שוב כחברה בנציבות זכויות האדם של האו"ם.
אמנה בדבר מניעת והענשת הפשע של רצח עם
התפרסם גם, בשינויים קלים, כמכתב למערכת הארץ
