"מנהיגי העולם לא יהפכו את העוני להיסטוריה עד שהם לא יהפכו את האפליה על בסיס מין להיסטוריה", קובעת מנכ"ל קרן האוכלוסין של האו"ם (UNFPA), תורייה אחמד עובייד, לרגל פרסום הדו"ח החדש של הסוכנות שהיא עומדת בראשה, על מצבה של אוכלוסיית העולם ב-2005. עובייד הוסיפה כי אם מדינות לא יפעלו כעת לסיום אפליה על בסיס מין ויעניקו זכויות חברתיות, תרבותיות, כלכליות ופוליטיות שוות לנשים, הן לא תוכלנה לבער את העוני, ככל הנראה למשך דורות רבים.
אני מעדיפה טיעונים למען שוויון זכויות המתמקדים בפן המוסרי-המהותי ולא בפן התועלתני (קרי, איזו תועלת תופק מזכויות שוות). נניח שלא היתה צומחת תועלת מעשית משוויון זכויות לנשים, האם זו היתה סיבה לא להעניק אותו? כמובן שלא. אבל לעיתים הצגת הפן הפרגמטי מועילה, במיוחד למי שאצלו אלו השיקולים המכריעים. לכן חשוב ההסבר של מחברת הדו"ח, מריה חוזה אלקלה, שהשקעה בנשים ובנערות היא הגיונית משום שאפליה מובילה ליצרנות נמוכה ולהוצאות בריאות גבוהות, מביאה לשיעורי מוות גבוהים של נשים ומהווה איום מרכזי למאמצים להפחית את העוני. העלות של הפיכת הגלגל הזה, הפחתת אלימות כלפי נשים ושיפור בריאותן עומדת על כ-200 מיליארד דולר בשנה. נשמע לכם הרבה? מבחינת כל אדם החי בעוני רב, זה בערך מה שאנו מוציאים על כוס קפה ביום, במדינות המפותחות; כך אלקלה.
הניסוח המדויק שסיפקה עובייד מקנה הזדמנות לאוורר את המועקה שמלווה אותי זמן רב, ולנסח אותה בדמות השאלה הבאה: מדוע (ככלל) השמאל לא שם על נושא הנשים? אני עןקבת שנים לא מעטות אחרי השיח של השמאל בפורומים שונים ומשתאה על כך שהנושא הזה נעדר כמעט לחלוטין ממה שטורד את מנוחתו. לא רק מנוחתם של המכוּנים בישראל "שמאל" על שום תמיכתם בפשרה בנושא הפלסטיני, אלא גם את מנוחתו של השמאל החברתי. איך אפשר להיאבק למען צדק חברתי ולהתעלם באופן כל-כך בוטה ממעמדן של הנשים? המהפכה הפמיניסטית הצליחה? אנחנו כיום בעידן הפוסט-פמיניסטי? נו, באמת. כל מה שצריך זה לפקוח עיניים ולהסתכל סביב. לא מדובר רק בעניינים בורגניים שוליים של ספירת כמה נשים משתתפות בכנסים, או ביעור המוסר הכפול שעדיין שורר בענייני מין. מדובר בכך שרוב העניות הן נשים, שהסחר בבני אדם המתנהל במאה ה-21 הוא בעיקרו סחר בנשים לזנות. על-פי הדו"ח הנ"ל, פי שתיים נשים מגברים אינן יודעות קרוא-וכתוב; אחת מתוך שלוש נשים תחווה אלימות פיסית, מינית או ניצול אחר במהלך חייה, רובן מצד בן משפחה; סוגיות של פריון מהוות את הגורם המוביל למוות ונכות אצל נשים, ורובן ניתנות למניעה; חוקים ומנהגים מקומיים עדיין מונעים מנשים להיות בעלות קניין, לקבל אשראי ולעיתים אף לרשת את בעליהן; נערות צעירות נישאות בניגוד לרצונן, ותינוקות נקבות נרצחות בגלל מינן; אונס המוני מהווה נשק במלחמות, ומשברים הומניטריים מותירים נשים פגיעות במיוחד. על אף שהמסגרת לזכויות נשים ממוסדת במשטר הבינלאומי של זכויות אדם, בפועל שלילת זכויות האדם של נשים היא נרחבת ומתמידה.
אבל לא מדובר רק בהרחקת התובנה שזכויות נשים הן זכויות אדם (באנגלית זה נשמע יותר טוב), וגידור הנושא בחלקה נפרדת, המטרידה בעיקר נשים. מדובר גם בתמיכה פעילה של חלקים מן השמאל ה"רדיקלי" בארגונים ובמשטרים שפן בלתי נפרד שלהם הוא אפליית ודיכוי נשים. האם למישהו שם מפריעה העובדה שמפלגות חרדיות וערביות מדירות נשים? ושכשמדובר בראשונות לפחות, זהו עניין של עיקרון? חלילה. הבון-טון של תמיכה ב-underdogs מעקר כל יכולת ביקורתית כלפי הדרת נשים. הבליל האנטי-אמריקני בוחש יחדיו את הכיבוש בעירק ואת הכיבוש באפגניסטן, ומתעלם לחלוטין ממה שעולל המשטר הטליבני לנשים. מרקסיסטים ששכחו את משנתם (דת היא אופיום להמונים) שותקים לנוכח אופי המשטר שמבקשות מפלגות חרדיות לכונן כאן. ומגיני "האיסלם הפוליטי" מתעלמים לחלוטין מעמדתו של החוק האיסלמי כלפי נשים והומוסקסואלים. ממתי נהפך השמאל הזה ממגן החלשים וחותר לעולם צודק שבו מובטחות זכויותיהם של הכול, למי שמגן על משטרים התולים הומוסקסואלים ואוסרים על נשים לצאת מביתן ולקבל טיפול רפואי וחינוך, בשם "רב-תרבותיות"? מכיוון שאינני חושדת באנשים האלו שהם היו מוכנים לסבול את הפרקטיקות האלו בביתם הם, האם הגנתם עליהן בחוץ משמעה כי הם סוברים שלאלו "שם" פשוט לא מגיעות החירויות שנראות כיום במערב כמובנות מאליהן?
הגיע הזמן לחזור לעקרונות היסוד האוניברסליים. זכויות נשים הן זכויות אדם. וזכויות אדם ראויות להגנה בכל מקום ובכל זמן, ללא קשר לזהותו של הרומס אותן, ועד כמה הוא בעצמו מקופח.
וכל זה רק מהווה טעם נוסף לכך שהרשימה הזאת מקוטלגת לא במדור פמיניזם אלא במדור זכויות אדם.
