את הכותרת לעיל לא אני ניסחתי. עשה זאת עוזי בנזימן, עיתונאי שאני מעריכה, בטור העורך שלו בעין השביעית. טור שהתייחס להתפשטות הנוהג הנפסד של הסתמכות על מקורות עלומי-שם וקורא ל"חשיבה מחודשת על הנזקים שגורמת עיתונות הספין האנונימית". וכך כותב בנזימן:
"ההסתתרות מאחורי אנשי־צללים, המביאים לכאורה את דבריהן של דמויות חיות וקיימות שיש לציבור עניין וזכות לשמוע מה בפיהן, היא פירצה לבריחה מאחריות. בצורה זו מופרחות גרסאות שאין להן כתובת ושלא ניתן, לכן, לבוא חשבון עם מי שמסר אותן. האנונימיות יוצרת שכפ"ץ להפקרות עיתונאית מהסוג הנחות ביותר."
לבנזימן היושר הנחוץ להודות שגם העין השביעית לוקה בכך, ועוד באותו גיליון עצמו. זה כמובן מחליש את המסר, שהרי העין השביעית מבקשת להיות מצפן אתי לעיתונות. ועדיין, כדאי לעורכיו של בנזימן בהארץ לקרוא קרוא היטב את דבריו בטור זה, לנוכח הכתבה המגמתית והחד-צדדית שפירסמו השבוע במוסף שלהם, שבו הגיע הקמפיין השלילי שלהם נגד פרופ' רות גביזון לשיאים של צהיבות ועליבות. רמיזות אישיות מכוערות, השמצות ארסיות – את כולן מביא העיתון בלי שנדע מי עומד מאחוריהן ומהם האינטרסים שלו, ומבלי שניתן יהיה להתגונן בפני מפיציהן עלומי השם והפנים. מי שמשיבים לשאלה "האם פרופ' רות גביזון מתאימה לבית המשפט העליון או לא?" - כלשונה היומרנית של ההפניה לכתבה מתוכן העניינים – הם מי שאין להם אפילו האומץ לעמוד מאחורי טענותיהם. לא מחמיא, ולאו דווקא לנשוא הכתבה.
מה אכפת לעיתון? בשבוע הבא כבר יהיה קמפיין חדש בנושא אחר.
את המכתב ששלחתי למוסף אביא כאן אם ולאחר שיפורסם.
הקמפיין המלוכלך
עוד לא שקע האבק מהלכלוך של כתבת המוסף, שלוּותה בשובל מכוער במיוחד של תגובות נמוכות וצהובות באינטרנט, המצביעות על "שיקול דעתה" של המערכת המפרסמת אותן (כך מצהירה מערכת הארץ על מנגנון התגובות שלה) – גם ה"כבוד" שבפרסומן כולו שלה – והיום יש לנו כבר כותרת חדשה. בעמוד הראשון של הארץ(!), כיאה לסדר העדיפויות שלו בימים אלו. הפעם כולם מדברים בשמם, יש לציין. אין לי מושג לגבי אמיתותן של הרמיזות המושמעות, אך יש לי עמדה מאד ברורה לגבי צנעת הפרט של אנשים הבוחרים שלא לפרסם את נטיותיהם המיניות. בכלל, נטיות מיניות אינן פרוגרמה בעיני; הן נהפכות (בצדק) לסוגייה רק בחברה המדכאת אותן. אבל הצד השני של המטבע הוא שאי-אפשר בשם מאבק בדיכוי הזה להכריח אנשים אחרים לצאת מהארון. בעיני גם מותר להומוסקסואל לא לתמוך בנישואים חד-מיניים, או להחזיק בעמדה המשפטית כי בכך שמדינה איננה מתירה אותם היא איננה מפירה את חובתה המשפטית על-פי אמנות בינלאומיות הקובעות את הזכות להינשא כפי שזו מנוסחת בהן ("הזכות לשאת בן זוג ולכונן משפחה תהיה מוכרת לגבר ואשה שבגיל הנישואין"). אם כי דעתי האישית היא שראוי לה למדינה להתיר זאת. מוסד הנישואים אמנם איננו בדיוק המוסד המתקדם בעולם, אך כל עוד המדינה מסדירה אותו, זכאים להיכנס אליו גם אנשים הרואים עצמם מתקדמים.
אבל הוויכוח העקרוני והחשוב הזה, אסור שיסתיר מעינינו את הקמפיין המלוכלך שמנהל הארץ נגד פרופ' רות גביזון, שירד לשפל חסר תקדים. בשם ה"הגנה" על "הציבור הנאור" מפני מינויה נפרצו כל הכללים, הופרו כל העקרונות והכל מותר. ועכשיו בואו נשאל כיצד זה לא פירסם הארץ שמועות אישיות מכוערות – שיש בשפע – על שופטים אחרים בבית המשפט העליון, ערב מינוים? מדוע נשלפת הארטילריה החלודה הזאת רק כשמדובר בפרופ' גביזון, למי האינטרס בכך ומי איננו בוחל בשום אמצעי בדרכו להשגת המטרה? לסחרחרה הזאת נסחפים אנשים המצהירים פה ושם על תמיכתם בזכויות אזרחיות. אבל כשמדובר במטרה שהם סימנו הכל מותר: להוציא לשון הרע, להלך רכיל, לשפוך את דמו של אדם ולרמוס את כבודו. או לשתוק לנוכח התופעות האלו בעודם מדברים גבוהה גבוהה על זכויות הפרט, כשבשנים עברו נהנו מתרומתה הלא-מעורערת של פרופ' גביזון לביצורן.
בין אם פרופ' גביזון תיבחר לבית המשפט העליון בין אם לאו (ובשאלה הזאת יכריע כנראה אהרן ברק, לא כתבלבים למיניהם, עורכיהם ומקורותיהם האנונימיים), מסע ההשמצות שמנוהל נגדה מעורר קבס ומעיד בעיקר על המנהלים אותו; שאין להם אלוהים, לא סייג ולא רסן.
