אתמול בערב צפיתי בסרט רכבת סיאול. את ההקרנה ארגנה קבוצת סטודנטים מהרווארד הפעילים למען חירות בצפון קוריאה. בצפון קוריאה שלטת דיקטטורה רצחנית. על-פי דיווחים של Human Rights Watch, זוהי אחת המדינות שנתיניה סובלים מן הפגיעות החמורות ביותר בזכויות אדם המתרחשות כיום בעולם. בנוסף, הבידוד שהטיל השליט קים ג'ונג איל על המדינה מקשה מאד להשיג מידע על מה שקורה בה. יש מתאם בין קושי זה למצב הבלתי נסבל של זכויות האדם: ככל שהפגיעה בהן קשה יותר, כך מוטלות מגבלות חמורות יותר על חופש העיתונות וגורמים אחרים שיכולים היו לדווח עליה. למערב ידוע מעט מאד על הנעשה בצפון קוריאה, בעיקר מתוך עדויות של מי שהצליחו לברוח מהתופת הזאת. אבל המעט שידוע די בו כדי לצמרר: הרעבה שיטתית של מתנגדי משטר, מחנות ריכוז, ניסויים בבני אדם.
נוסף על הדיכוי ושלילתן של זכויות יסוד, סבלו הצפון קוריאנים בסוף שנות ה-90 מרעב ממושך, שעל-פי ההערכה המית כמיליון בני-אדם. מחסור כרוני במזון נמשך עד היום. לא מדובר במכת טבע. הסיוע שהגיע למדינה הופנה על-ידי השלטונות למי שתומך בהם. הצפון קוריאנים, מוכים ורעבים, מבקשים להימלט ממדינתם. מעריכים כי כ-300,000 פליטים מצפון קוריאה נמצאים בסין. אם הם מצליחים להגיע אליה: חלק מהנשים הנמלטות נמכרות בדרך לסחר, למשל. אבל גם בסין חיים הפליטים בפחד מתמיד, שכן השלטונות הסינים אינם מעוניינים בזרם הפליטים ומחזירים אותם אל צפון-קוריאה. עזיבת הארץ נחשבת בצפון קוריאה לפשע חמור שהעונש הרשמי עליו היא מוות. גם אם אינם מוצאים להורג, נכלאים הפליטים המוחזרים במחנות ריכוז שבהם הם מעונים ונמקים למוות. נשים הרות המוחזרות לצפון קוריאה לאחר שברחו ממנה עוברות הפלות ברוטליות כפויות. עבור הפליטים הצפון קוריאנים בסין, הברירה חירות (יחסית) או מוות איננה סיסמה. החזרתם לארצם בידי סין היא הפרה גסה של המשפט הבינלאומי, האוסר על החזרת אנשים למקום שבו הם צפויים לרדיפה,לעינויים או לעונש מוות.
הסרט, המספר על כל זה, מתמקד במחתרת בשם underground railroad, הפועלת בסין למען הברחת הפליטים האלו מחוץ לגבולותיה. אנשים רגילים, כמוני וכמוכם, מסכנים את חירותם ולעיתים קרובות את חייהם על-מנת לסייע לפליטים ולהעביר אותם מרחק של 1,600 ק"מ אל הגבול המונגולי. ממונגוליה פתוחה הדרך להגיע אל סיאול, מחוז חפצם. הקבוצה שמלווה הסרט נתפסת מרחק קצר מן הגבול. כל חבריה ואיש המחתרת הסיני נעצרים ונכלאים. משפחה אחרת מנסה ביאושה למצוא מקלט מדיני בשגרירות היפנית בסין. למרות התדרוך הקפדני של אנשי המחתרת, הפעולה איננה צולחת והמצלמות מתעדות את הברוטליות שבה גוררים השוטרים הסינים את האם הצעירה וילדתה בת השנתיים, הנאחזות בשערי השגרירות, אל מחוץ לה. הסיפור הספציפי הזה נגמר בטוב: דווקא כשלונה של הפעולה, המתועדת במצלמות השגרירות והתקשורת, מפרסם אותה בעולם ומעורר את דעת הקהל. כעת השלטונות הסינים מנועים מלהחזיר את המשפחה והיא מגיעה לדרום קוריאה. גורלם של אחרים שפר עליהם פחות. איש המחתרת הסיני שליווה את הקבוצה לגבול המונגולי אמנם משוחרר, ושניים מחברי הקבוצה מוצאים מקלט בטוח, אך שאר חבריה מוחזרים לצפון קוריאה וגורלם אינו ידוע. פעילים למען צפון קוריאה במערב מותחים ביקורת סרט גם על סוכנות האו"ם לפליטים, שאיננה עושה די על-מנת למנוע את החזרתם של הפליטים הצפון קוריאנים לארצם. צפון קוריאה היא דיקטטורה בעלת נשק גרעיני. וסין – מי במערב מוכן להתעסק עם סין, על כוחה הכלכלי העצום?
כוחו של הסרט בפשטותו ובאיפוקו לנוכח הזוועות. החרדה, חוסר האונים נוכח המעט הידוע במערב והכעס על עצמנו שאיננו עושים די - נתנו אותותיהם בכל מי שנכחו בהקרנת הסרט הזה. מדכאת לא פחות היתה העובדה שמכל הנוכחים בחדר היינו אולי חמישה שלא ממזרח אסיה במוצאנו. אפשר לנחש שלא זה היה המצב לו מדובר היה בהקרנת סרט על אזורנו, למשל. אין מתאם בין חומרת הפגיעות לבין יחסי הציבור שהן מקבלות והעניין שמגלים בהן. בין השאר, פשוט משום שאנו יודעים הרבה יותר על הקורה במדינות המתירות עיתונות חופשית ופעילות של ארגוני זכויות אדם.
והשלטונות הסיניים מוסיפים להחזיר מאות פליטים לצפון קוריאה מדי חודש בחודשו.
