חמש סיבות להתפעל מוושינגטון הבירה

4 באפריל 2006 על-ידי נעמה

כי הכניסה למוזיאונים הרבים והנפלאים, המרוכזים באזור אחד – חינם אין כסף. זאת, אם תשאלו אותי, הדרך האידיאלית לראות אמנות. אפשר להיכנס ל-10 דקות לראות תמונה אחת, לשעה כדי לראות תערוכה אחת, או לחזור לראות אוסף אחר אחרי מנוחה קלה בחוץ. אם הזדמנתם לבירה שלא למטרות תיירות ויש לכם זמן רק למוזיאון אחד, ההמלצה החד-משמעית שלי היא על ה-Hirshhorn. מוזיאון קטן, שהבניין העגול שלו מרשים בפני עצמו ויוצר חלל תצוגה מיוחד, המציג בעיקר אמנות אמריקנית מודרנית. המוזיאונים כאן מתוחזקים להפליא, מבהיקים בניקיונם, ובשירותים של ה-National Gallery of Art יש אפילו מתקן מיוחד להנחת הברושורים והקטלוגים, הנערמים תדיר בידיהם של מבקרי מוזיאונים למיניהם. הכל ממומן מהתקציב הפדרלי, כשירות לציבור. אבל בערב השני לביקורי כאן דיווחו בטלוויזיה כי באותו יום עצמו עלתה בקפיטול היל הצעה לגבות תשלום ממבקרי קומפלקס המוזיאונים המרכזי, ה-Smithsonian, בגובה השערורייתי של דולר אחד(!), כדי לממן את התחזוקה והשיפוץ הנדרשים. זאת לאחר 160 שנה שבהן ה-Smithsonian לא גובה דמי כניסה ממבקריו. לא ברור עתידה של ההצעה המהפכנית הזאת.
כי השדירות הרחבות בעיר משרות תחושת מרחב, אפילו חופש פנימי, כשמהלכים בהן.
כי כל בנייני הממשל כאן מרשימים בארכיטקטורה שלהם. כשמביטים בהם מבחוץ או מבקרים בהם בפנים, אפשר להעלות על הדעת שהם משדרים הדר, כמעט סוג של יראת כבוד. וכל איש ביטחון הניצב בפתח אחד מהמשרדים האלו עונה באדיבות ומדריך אתכם ביעילות ליעדכם בעיר, גם אם אתם סתם עוברים בקרבת מקום ולא מסתדרים עם המפה. אגב, המעוניינים בביקור בבית הלבן ייטיבו לעשות אם יתכננו זאת זמן מספיק מראש – אחרי ה-11.9 ביקורים כאלו אפשריים רק בתיאום מראש. עם הנציג בקונגרס לאזרחים אמריקניים או עם השגרירות לאזרחים זרים, הליך הלוקח כחודשיים.
כי ביום ראשון המה מוזיאון השואה ממבקרים; משפחות על ילדיהם, נערים ונערות עם דפי לימוד בידיהם. בזמנו ניטשה מחלוקת האם צריך המוזיאון להיות חלק מה-Smithsonian, במיקום המרכזי של ה-Mall, כשהמוני המבקרים נהנים מכניסה חינם המממומנת על-ידי הממשלה הפדרלית. המתנגדים טענו כי השואה איננה "שייכת" להיסטוריה של ארה"ב; וכי אם מדובר בלקח אוניברסלי, אין סיבה להקדיש לה מוזיאון נפרד ולא להקים מוזיאון לג'נוסייד בכלל. אין מניעה להקים מוזיאון כזה, כמובן, אך לא כחלק מה-Mall ולא במימון פדרלי. בהשפעת הוויכוח הזה נפתח מסלול הביקור במוזיאון בתיעוד של שחרור המחנות על-ידי צבא ארה"ב. גם בהמשך מודגשות זיקות אמריקניות לארועי התקופה, כמו הסירוב לקלוט פליטים והחלת חוקי הגירה נוקשים, אפילו בזמן המלחמה שבה הושמדו שניים מכל שלושה יהודים באירופה. (אם כי לא נתקלתי בהזכרת העובדה שארה"ב בחרה להיכנס למלחמה נגד הנאצים רק לאחר שהותקפה בעצמה על-ידי יפן). אם לשפוט על-פי מבחן התוצאה, המוזיאון הזה הוא הצלחה חסרת תקדים. ההמונים הנוהרים אליו מצביעים על כך כי הוא נהפך לאתר חובה בביקור בוושינגטון. נדמה לי שאין לשפוט אותו בעיניים ישראליות; את התפקיד של יידוע וחינוך האמריקנים אודות השואה הוא מבצע באופן יוצא מן הכלל, גם אם לא תמיד הוא מצליח לעורר טלטלה רגשית. אחת ההברקות שלו, לטעמי, היא שבכניסה למוזיאון מקבלים המבקרים "תעודת זהות" של אדם שחי בתקופת השואה. סיפור אישי אחד מצליח לגעת בנו היכן שלעיתים המספרים האסטרונומיים יוצרים קהות. אני קיבלתי את התעודה של אווה בראון לוין, ילידת לודג', 1916, ששרדה את המלחמה וב-1950 היגרה לארה"ב. בתחבולה דומה נוקט מוזיאון האפרטהייד בדרום-אפריקה, שמכניס את המבקרים אליו בכניסה נפרדת ל"לבנים" ול"שחורים", כדי שיחושו כיצד התנהלו הדברים בימי האפרטהייד. בחנות המזכרות של מוזיאון השואה בוושינגטון ניתן לקנות צמיד 'הצילו את דארפור', שהכנסותיו מוקדשות לסיוע הומניטרי לאזור שבו מתחולל ג'נוסייד בימים אלו ממש. מעבר לכך, חסרה היתה לי בסוף המסלול במוזיאון איזו שהיא תזכורת לכך שהג'נוסייד במאה ה-20 לא נגמר בשואה, גם אם זו היתה מניפסטציה ייחודית ושטנית במיוחד שלו.
כי האביב הגיע, האנשים יושבים בחוץ בבתי הקפה ובמסעדות (מחזה שכמותו לא ראיתי מתחילת ינואר, עת הגעתי לניו-אינגלנד), ופריחת הדובדבן משכרת ביופייה.