קרוא וכתוב

האידיאולוג של המדינה / מזוז(ה) / איפה הקול הערבי ואיפה היה מרמרי / אל תקנו את הספר הזה / שמחות קטנות

האידיאולוג של המדינה

עמיר פרץ הצהיר לפני הבחירות שמה שמעניין אותו זה להיות האידיאולוג של המדינה. לא שאני לוקחת יותר מדי ברצינות הצהרות של פוליטיקאים, במיוחד לא לפני בחירות. אבל התרגילים שבהם חזינו מאז הם פרשנות מעניינת מאד למושג "אידיאולוגיה". למען האמת, הם נראים יותר כנוזל מסוים שעלה למישהו לראש. כן, כן, זה היה רק ספין כדי להעלות את המחיר אצל קדימה. ברור. ברור. אבל אפילו אם זה נכון, אם פוליטיקאי לא מבין שיש משמעות גם למראית העין, לאיך ההתנהלות שלו נתפסת בציבור – הוא בבעיה. ואנחנו עוד יותר. מעניין מדוע השתתקו הבלוגים שלפני הבחירות נהפכו לתשדירי תעמולה למען מפלגת העבודה. אין להם יותר מה לומר?

זיכרון קצר. מזוז.

בתחילת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, הצהיר מזוז כי בדעתו להתמקד בפן המשפטי של הסוגיות שיגיעו לפתחו, ולא לחוות את דעתו על הפן המוסרי שלהן. חשבתי שהוא צודק. היה לנו לפניו יועץ משפטי ששכח שהוא יועץ משפטי ולא מורה מוסר. אבל דומה כי בפרשת הרב הראשי מצגר שכח מזוז את כוונותיו ואת הצהרותיו. הוא קבע כי לא ניתן להעמיד את מצגר לדין פלילי, אך קרא לו לפרוש מתפקידו והמליץ כי אם לא ייעשה כן ייפתחו נגדו הליכי הדחה. תרגיל דומה עשה בזמנו אליקים רובינשטיין למשה מזרחי. הדחה מינהלית היא ערוץ שבו אדם איננו יכול להגן על עצמו, לעומת העמדה לדין משמעתי או פלילי. המעשים המיוחסים למצגר אינם מלבבים, בלשון המעטה. אבל גם לאנשים החשודים כי עשו מעשים מתועבים יש זכות טיעון. גם הם זכאים להתגונן. וגם היועץ המשפטי לממשלה איננו רשאי לחרוץ את דינם של אנשי ציבור לפני כן.
ובהזדמנות זאת: הרב הראשי לישראל (שניים, אחד לכל "עדה") היא משרה שעבר זמנה; ועליה לעבור מן העולם יחד עם כל הרבנות הראשית. לא הדתיים צריכים אותה, וודאי שלא החילונים. עוד לפני שניכנס לוויכוח האם המדינה צריכה בכלל לממן שירותי דת, יכול מי שזקוק לשירותי דת לקבל אותם מן המועצה המקומית. התפקיד של רב ראשי הוא שריד אנכרוניסטי מימי המנדט וכל המוסד המיותר הזה הוא מתכון לשחיתות.

נזכר. מרמרי.

איפה הקול הערבי ואיפה היה חנוך מרמרי

תחת הכותרת 'ואיפה הקול הערבי?' דיווח Ynet על כינוס שיזם המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי, שדן בסיקור "המגזר" ובמחסור בעיתונאים ערבים בתקשורת הישראלית. המנכ"ל המשותף של המרכז, חנוך מרמרי, תקף את התקשורת הישראלית, המעסיקה "רק בוגרי גל"צ ומקומונים", מה שמביא לכך ש"מספר העיתונאים הערביים הנקלטים בכלי התקשורת בארץ, עדיין שואף לאפס". מילים כדורבנות. רגע, זה לא אותו מרמרי שהיה עד לא מאד מזמן עורכו של הארץ? כי הפעם האחרונה שזכור לי שבעיתון הזה כתב עיתונאי ערבי היתה לפני המון שנים. אז איפה היה מרמרי בזמן שיכול היה לשנות את המצב, להעסיק עיתונאים ערבים ולא רק לתקוף אחרים (בצדק) על כך שהם אינם עושים זאת?

אל תקנו את הספר הזה

הנה ספר אחד שאני מקווה מאד שלא יגיע לרשימת רבי-המכר. למען האמת, אני מקווה שאיש לא יקנה אותו, אבל זאת כנראה תקוות שווא. השבוע יצא כאן לחנויות ספרו של מייקל שייבו על אשתו טרי ז"ל והוא מייחצ"ן אותו בכל פינה אפשרית. הבחור גם נלחם נגד הוריה במטרה לנתק את טרי מההזנה המלאכותית, וגם עכשיו עושה מזה כסף. אגב, בזמן המאבק המשפטי שניהל היתה לו כבר משפחה שנייה, למי שתהה על האינטרסים שלו. ובינתיים הוריה של טרי מוציאים ספר עם גרסתם שלהם. המקרה של טרי שייבו.

שמחות קטנות

והן שתיים. האחת שטומי לה-פיד איננו בכנסת. השנייה – ששינוי על שני זרמיה איננה בכנסת. גם נחמות קטנות הן משהו.