מכיוון שהתמצית שלהלן נתאחרה בפרסומה, למרות שנכתבה מיד לאחר הפסיקה, החלטתי לדחותה עוד קצת ולפרסמה היום, 13 ביוני 2006, במלאת 40 שנה להלכת מירנדה. ראו הערה והפניה בסוף הרשימה.
בית המשפט העליון קבע הלכה חשובה בדבר פסלות ראיה בפלילים שהושגה שלא כדין. המקרה שהובא כערעור לפני בית המשפט נגע לקבילותה של הודאה בשימוש בסמים שהושגה מבלי שהחשוד יוּדע בדבר זכותו להיוועץ עם עורך דין. את פסק הדין כתבה השופטת דורית בייניש. עד כה נקבע הכלל הזה רק בשלוש הוראות חוק ספציפיות: בסעיף 13 לחוק האזנת סתר, בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ובסעיף 12 לפקודת הראיות. כלל הפסלות הקבוע בסעיף האחרון מורה לפסול קבילותה של הודאת נאשם אם נמסרה שלא באופן חופשי ומרצון, ואחת השאלות הנדונות בפסק-הדין היא האם לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הודאה הנגבית ללא יידוע כנ"ל יכולה להתפרש ככזו שניתנה באופן חופשי ומרצון. מסקנתו היא כי מחדל כזה לא יוביל בהכרח לפסילת הודאה על-פי סעיף 12; אך גם כאשר היא אינה נפסלת, הוא עשויה לפגום במשקלה הראייתי.
בית המשפט צמצם אמנם את ההלכה שקבע בדבר פסלות ראיה, לכלל דוקטרינה יחסית שבה יש לבית המשפט שיקול דעת בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, כדי ליצור את האיזון הנאות בין זכויות הפרט לבין התגוננות בפני הפשע. הנחת המוצא של הדוקטרינה שאומצה היא "זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית – קבילה במשפט. עם זאת, לבית-המשפט מסור שיקול-דעת לפסול קבילותה של ראיה בפלילים, אם הוא נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פסקת ההגבלה". ההלכה שקבע בית המשפט תחול על כל נאשם שעניינו תלוי ועומד בבית המשפט, על-פי הנסיבות הרלבנטיות.
על הדוקטרינה האמריקנית של פירות העץ המורעל – השונה מזו שאומצה בבית המשפט הישראלי – ראו הלכת מירנדה.
