קרוא וכתוב

אנקדוטה אחת שמספר עמוס עוז במסה 'בדרך לגרמניה', חוויתי אף אני על בשרי. ב-1999 נסעתי לכנס בברלין, שלאחריו נשארתי עוד יומיים כדי לטייל בעיר. היתה זו הפעם הראשונה שבה ביקרתי בגרמניה מעודי, ולאחר יומיים שבהם הייתי ספונה במלון שבו התקיים הכנס, היה מן ההלם בשוטטות ברחובות שטופי האור שבהם דיברו גרמנית, שפה רוויה באסוציאציות קשות עבורי. הסתכלתי בחשדנות על כל אדם מבוגר שעבר מולי, אך גם בהתרסה. כאילו רוצה לומר: לא הצליח לכם. הנה אני כאן, יהודיה על אדמת גרמניה, שלא הצלחתם להשמיד.

משהתעייפנו מהשוטטות, נכנסנו עמיתי ואני לבית-קפה. את הקפה שהזמנו ביקשנו ללוות במים מינרליים. ובדיוק כפי שמספר עוז, גם אותנו שאל המלצר האדיב: "מיט גאס?". אני כמעט התפלצתי. הסתכלנו זה בזו ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. כרגיל במקרה כזה, בחרנו בציניות. אבל ליתר ביטחון הזמנו בלי. גז.

אֲנִי פּוֹחֵד מִמֵּךְ, גֶּרְמַנְיָה,

'בדרך לגרמניה' היא המסה הראשונה בספרו החדש של עמוס עוז, על מדרונות הר געש, והטובה ביניהן, לטעמי. מלבדה מכיל הספרון הצנום הזה שתי מסות נוספות, שהן למעשה דברים שנשא עוז בשני טקסים שבהם קיבל פרסים ספרותיים, את פרס די ולט ב-2004 ואת פרס גתה ב-2005. אולי משום כך הן פחות שלמות מן הראשונה. התֵמה של יחסי ישראל-גרמניה, והתפתחות יחסו האישי של עוז אליה ובעיקר אל תרבותה, המתוארת על גב הכריכה – הן עניינה בעיקר של המסה הראשונה. המסה השנייה, שנתנה לספר את שמו, שואלת על מחויבותו של הסופר בכפר שלרגלי הר הגעש, כלומר, במצב האנושי האוניברסלי כמעט. שכן כפי שמתאר זאת יפה עוז, החיים בצל הר געש הוא תמונת המצב האנושי באשר הוא. כולנו חיים בשכנות לו, בצורה זו או אחרת. מחויבותו של הסופר, קובע עוז, נובעת מאחריותו לשפה. "בכל מקום שבו משתמשים במילים מלאות שנאה כמו בגרזן נגד סוגים מסוימים של בני אדם, שם יופיע בקרוב גם הגרזן עצמו. הסופר יכול אפוא לשמש בתפקיד מכבה-האש של השפה, או לפחות גלאי-העשן של השפה. יכול – ועל כן בעצם גם מחויב". המחויבות הזו מחזירה את עוז, כמובן, גם לאירופה, ליחסו המורכב אליה וליחסה של זו לישראל. כנגד תרבות הפטיציה והטפת המוסר שבה בוחרת אירופה, מעמיד עוז אפשרות אחרת, שהוא מכנה מורשתו המוסרית של צ'כוב: "אם אתה נקלע למקום של תאונת דרכים קשה, או לזירה של אלימות, חובתך הראשונה אינה להוקיע את הנהג שגרם לתאונה כי אם להושיט עזרה לפצועים. לחבוש. או להגיש מים. או להזעיק עזרה. או לפחות להחזיק בידו של הפצוע".

גֶּרְמַנְיָה, מָה אֶעֱשֶׂה בָּךְ,
לא כְלוּם, הַנִּיחִי לִי, לְכִי,

מחויבותו של הסופר היא מחויבות מתמשכת, הדורשת ראייה מורכבת ועיקרה מתבסס על היכולת לדמיין את הזולת, שממנה מתפרנס הסופר. להעמיד את עצמך במקומו של הזולת; לא להזדהות עמו הזדהות שאיננה מותירה שום אפשרות לסייע לו, יאמרו הפסיכולוגים, אבל לנסות לראות עצמך בנעליו. זוהי מה שאנו מכנים אמפתיה, אולי המעלה האנושית מכולן מלבד סגולת החמלה, שגם עליה מדבר עוז.

יכולת האמפתיה שבה ומופיעה גם במסה החותמת את הספר, 'איפה גר השטן?', שבה תוקף עוז את הטשטוש הפוסט-מודרני בין טוב לרע. האמפתיה היא הנוגדן לקנאות. גם אם איננו יודעים תמיד מהו הטוב, הרי "הרוע מפיץ צחנה שאין לטעות בה". ממש  כפי שקל להבחין בשקר גם אם איננו יודעים בדיוק מהי האמת. כשאנו בוחרים ברע אנו תמיד יודעים מה אנו עושים, אומר עוז. שכן כל אחד יודע מה פירוש הדבר לחוש כאב.
זה כמובן רק מקשה על האפשרות להבין או להסביר "למה הרגו אותם?", כפי ששואל עוז בן השש את אביו בפתח הספר. כשזה מספק את התשובה הנדושה "אסביר לך כשתגדל", מעירה לו האם: "לא. אתה לא תסביר לו לא עכשיו ולא כשהוא יגדל, לא מפני שההסבר לא מתאים לילדים קטנים אלא מפני שאין לך שום הסבר. שיסבירו הגרמנים. לא אתה". הערתו של אמו תקפה גם היום. האם מישהו באמת יכול להסביר עולם שבו מכניסים אנשים אנשים אחרים לתאי גאזים?

גֶּרְמַנְיָה, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ, לְכִי,
הַנִּיחִי לִי אֶת הַשָּׂפָה וְלְכִי,

עוז עצמו שב והתחבר לגרמניה רק על-ידי כך שהצליח להעמיד את עצמו במקום דור הסופרים שלאחר המלחמה, שליצירותיהם התוודע לאחר שהחליט שהחרם האישי שלו על גרמניה לא יכול לכלול את הספרים, שכן בכך יהיה "כמוהם". יכולתו להעמיד את עצמו במקומם היא שלא איפשרה לו לשוב ולשנוא בלי הבחנה כל דבר גרמני. הנה כך ממלאת הספרות את חובתה. הנה כך מראה הספרות את כוחות המרפא שבה.

עוז היה ונשאר אמן המילים. הוא לש אותן, צר בהן צורות, מכייר בהן ציורי לשון וחוצב מהן תובנות. לדמיין את הזולת, הוא אומר לנו, איננו רק אמצעי אסתטי אלא גם ציווי מוסרי. השילוב בין האסתטי למוסרי הוא שמסביר, אולי, את גדולתו של עוז. אל תחמיצו את הספר הזה.
כל ביקורות הספרים

המובאות המנוקדות הן מתוך מזמור-שיר לפרידריך כריסטיאן דֶליוּס. מגרמנית: נתן זך. הִנֵה מס' 3