שר התרבות המצרי גרם לוויכוח סוער בארצו בסוגיות שבין דת לחילוניות. העילה היתה הערותיו לעיתונאית עטוית רעלה ועוד יותר מכך תגובתו על הפרשה לעיתונאית אחרת. לשר פארוק חוסני היו כמה דברים לומר על המנהג הדתי הזה. מעניין במיוחד, לטעמי, הוא ההיגד הבא: "אנחנו גודלנו על ידי אמהות אשר הלכו ללמוד באוניברסיטאות ללא רעלה, האם עלינו לשוב עכשיו לאחור?". זה הזכיר לי משהו, כמובן. גם אצל נשים יהודיות שומרות מצוות כיסוי הראש הוא עניין דורי. זהו מנהג שנשים דתיות מן הדור הצעיר שבות ומאמצות לאחר שאמותיהן נטשו אותו. כך אפשר לראות ברחובות הערים משפחות שבהן האם מתהלכת גלוית ראש ואילו בתה עטוית כובע או שביס. או מורות במכללות דתיות ששערן פזור במלוא הדרו לצד תלמידותיהן שזה שלהן הדוק מתחת למטפחת רכוסה היטב.
הוויכוח המתנהל היום באירופה לגבי עטיית רעלה במקומות ציבוריים הוא עניין אחד, שעניינו חופש הדת מול ערכים אחרים, ויש שהוא מביא דווקא להעצמת נשים הרואות בכך ביטוי לזהותן וערכיהן מול כפיית המערב. אבל כדאי להתבונן מעט במה שנמצא מאחורי דפוס מסורתי זה, שאליו יש נהירה בחזרה, מעבר להיותו ביטוי חיצוני לחירותו של אדם לתת ביטוי לאמונתו הדתית. התבוננות כזאת מצביעה שביסודו של המנהג לא מצויה חירות או ביטוי לזהות אלא שליטה על נשים.
קוד הלבוש של נשים מסמל את השליטה בגוף הנשי בכלל. הנורמה של לבוש צנוע יכולה לנבוע מהחשש מ"יצר הרע" אצל גברים הרואים איבר חשוף מעט יתר על המידה (לנשים, כמובן, אין מהיצר הזה כלל…). כלומר, הגוף הנשי מסמל חטא פוטנציאלי וסכנה לסדר החברתי הרצוי. סדר הנקבע, כמו תמיד, על-ידי גברים. האשה איננה נתפסת כסובייקט בפני עצמה אלא ככלי שרת ליצר הגברי, שיש לכבול ולהסתיר אותו על-מנת שלא לתת לו דרור אלא בדפוס המותר לסיפוקו של אותו יצרה, קרי, ביחסי הנישואים. על אשה נשואה, אפוא, לחבוש כיסוי ראש. גם ביהדות וגם באיסלם, מבטא קוד הלבוש הזה את האיסור לתת לזרים לראות את האשה. הרעלה, החיג'אב והבורקה מבטאים דרגות שונות לכיסוי הנדרש, שהוא למעשה העלמת האשה מהעין.
מכאן שיש פונקציה אפשרית נוספית לכיסוי הראש. אשה נשואה מקומה בביתה. כבוד בת מלך פנימה. ואם היא יוצאת לרשות הרבים, הרי יש להסתיר אותה מעיניהם. כיסוי הראש מבטא את ההיבט שבו שייכת האשה לבעלה. באופן פרדוקסלי, נשים דתיות צעירות רבות חזרו לעטות כיסוי ראש פשוט כדי להצהיר קבל עם ועדה שהן נשואות, שמא הטבעת איננה בולטת דיה לעין. כלומר, עסקינן כאן בסטטוס חברתי, של היות מי ששפר עליה מזלה (מישהו "רצה" בה) והיא נשואה. כך הן מחזקות, לעיתים בבלי דעת, את מעמדה של האשה כמי שאינה עומדת ברשות עצמה אלא כפופה לגבר (שהוא "בעלה") וכלי לשירות צרכיו. מי שיש להעלים מן העין הציבורית (ולו באופן סמלי), ולהדיר מן הזירה הציבורית, שכן מקומה בזירה הפרטית והביתית. מי ששֵׂערה (סמל מיני מקובל, שלא סתם נקצץ לעיתים קרובות לאחר הנישואים או הלידה גם אצל נשים חילוניות לחלוטין) מסמל איום כה גדול על הסדר החברתי-הגברי עד כי צריך להדק, לרכוס ולכבול אותו כבול היטב. שמא ישתחרר לו מתחת השביס או הרעלה משהו גדול בהרבה מהשיער.
לקריאה נוספת: בין עלה לרעלה – פרדוקס החופש בלבוש
עוד בנושא בבלוג- כיסוי ראש: המקרה של טורקיה
