מועצת זכויות האדם של האו"ם (שהחליפה את הנציבות הידועה לשמצה ומאז רק מתעלה עליה), קיבלה החלטה הקוראת לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לאפשר הכנסת דלק, מזון, תרופות ופריטים חיוניים אחרים לרצועת עזה, לפתוח מחדש את מעברי הגבול ולהפסיק את הפגיעות החמורות בשטחים. ההחלטה עברה ברוב קולות של 30 מדינות, כשקנדה מתנגדת ו-15 מדינות נמנעות.
ומה חסר? נכון. התייחסות כלשהי לירי הקסאמים המכוון על אזרחי ישראל. ההחלטה מסתיימת בהצהרה המעורפלת הרגילה, הקוראת "לכל הצדדים" לכבד את המשפט הבינלאומי של זכויות האדם ואת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולהימנע מאלימות כלפי אוכלוסייה אזרחית.
What else is new? ההחלטה החד-צדדית הזאת מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות דומות. לאורן, קשה להאשים את אלה שרואים במשטר זכויות האדם הבינלאומי, שהתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה, כמוּטה פוליטית ולכן לא רלוונטי. שהרי רכיב מרכזי של זכויות האדם הוא האוניברסליות שלהן. החלתן באופן סלקטיבי היא פגיעה אנושה בעיקרון התובע להחילן על הכול ללא אפליה. אם גוף מרכזי של הקהילה הבינלאומית איננו מתייחס לפגיעה באזרחים ישראלים רק משום שהם ישראלים – הוא חוטא בחטא הגדול ביותר לרעיון שמכוחו הוא פועל. הטענה העיקרית נגד מועצת זכויות האדם וקודמתה איננה שהיא מטפלת בישראל ובהפרות שלה – היא בהחלט צריכה לעשות זאת – אלא שהיא כמעט איננה מטפלת בהפרות אחרות, חמורות לא פחות (רוסיה בצ'צ'ניה, סין בטיבט), ופעמים רבות מאד חמורות הרבה יותר (צפון קוריאה, דארפור, קונגו וקניה). הטענה היא בדבר הטיפול הלא-מידתי שלה בהפרות של ישראל מול הפרות אחרות. מועצת זכויות האדם היא מהגופים הפועלים על פי מגילת האו"ם (charter body), לא על פי אמנה לזכויות אדם (treaty body); הגופים המנטרים את האמנות עושים בדרך-כלל עבודה קצת יותר הגונה. כך או כך, כל הזירה הזאת נגועה בפוליטיזציה עמוקה, המובילה להיעדר יושרה, והחלטותיה מאבדות בשל כך את תוקפן המוסרי.
לגופים בינלאומיים לזכויות אדם (בין אם גופי או"ם ובין אם ארגונים לא-ממשלתיים בינ"ל) לא עומדת אפילו טענת ההגנה הרגילה של הארגונים הישראלים; הטענה שככאלה הם מפנים את טענותיהם לפעולות לא תקינות של ממשלתם, לא לממשלות זרות. עדיין, ביותר מדי גילויי-דעת של הארגונים הישראלים חסרה ולו התייחסות לעובדה הקשה שגם זכויותיהם של אזרחים ותושבים ישראלים נפגעות באורח אנוש. גם אם פורמלית הלקונה הזאת מובנית אל תוך המנדט שלהם, הרי העובדה שגוף המגדיר עצמו כישראלי עוצם עיניים מול פגיעות חמורות בזכויותיהם של אזרחי מדינתו, ומסרב לגלות כל אמפתיה לחברה שבתוכה הוא פועל – עלולה להפוך אותו (והופכת אותו פעמים רבות) ללא-רלוונטי לאותה חברה. המלמול הרגיל של גופים אלה (במקרה הטוב), המכיר בזכותה – וחובתה! – של המדינה, ככל מדינה, להגן על אזרחיה, נהפך למנטרה ריקה כאשר לשיטתם כל מה שהיא עושה אסור (מה כן מותר הרי איננו שומעים). קל הרבה יותר לומר כל הזמן לזולת מה אסור ולא לשאת בשום אחריות בשאלה מה כן לעשות, אחריות שממשלת ישראל נושאת בה במלוא כובדה כלפי אזרחיה. מכל מקום, ההגנה הזאת אינה עומדת, כאמור, לגופים חיצוניים המנטרים ומבקרים את המצב כאן. אלה אינם גופים שהמנדט שלהם הוא לפעול נגד הפרת זכויות שמבצעת הממשלה שלהם, אלא גופים בינלאומיים שתפקידם לנטר הפרה כזאת באשר היא. ההתעלמות השיטתית שלהם מצד אחד במשוואה איננה נסלחת, בשום טיעון.
כמה חבל. הרי לנו רעיון נשגב, של זכויות אדם אוניברסליות; של עניין שיש לאנושות כולה בפגיעה חמורה בזכויות היסוד של כל אדם, תתרחש היכן שתתרחש. כמה חבל שהקהילה הבינלאומית, באפשרה פוליטיזציה של הרעיון הזה, יורה לעצמה ברגל.
עוד בנושא:
המועצה החדשה לזכויות אדם: של מי הבושה?
צל כבד
וגם נורם כותב על התבטאויות חד-צדדיות בעניין שדרות, עזה וענישה קולקטיבית
