קרוא וכתוב

ברשימה קודמת, הצגתי בין השאר את הלבטים שקדמו לנסיעתי לכנס באוניברסיטת יורק. (בהזדמנות זאת תודה לרבים שכתבו לי בתגובה ולא הספקתי להשיב להם אישית לפני שנסעתי). האם חזרתי בשלום? תלוי מאיזו בחינה.

מכיוון שחששתי מראש שהכנס ייהפך לגרסה אקדמית של דרבן, לא ממש הופתעתי לשוב ולשמוע את אותם טיעונים פלסטינים המושמעים מזה עשרות שנים. גם אם לעיתים בהקצנה קשה לשמיעה; וגם אם פה ושם תוך שימוש במונחים חדשים, כדי להתאים את השיח לבון-טון הפוליטי-האקדמי (ההתאמה למציאות פחות חשובה…). כך שמענו שישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית; שהציונות היא תנועה קולוניאלית שנישלה, טבחה וטיהרה את אוכלוסיית הילידים ("indigenous") הפלסטינים; שהסיבה היחידה לאי-נכונותם של היהודים בישראל לוותר על מדינת לאום יהודית היא אי-רצונם לאבד כוח ופריווילגיות; ושיש בציונות נטייה איהנרנטית (כך!) לפשעי מלחמה.

כל זה הוטח באקדמאים ואינטלקטואלים ישראלים בעלי השקפות מתונות, ליברליות ושמאליות, שכולם כאחד ביקורתיים עד מאד כלפי מדיניותה של ישראל לאורך השנים וחלקם אף פעילים בארגונים שונים לזכויות אדם ונגד הכיבוש. חלקם נחשבים בעיני הזרם המרכזי בארץ למה שנקרא כאן "עוכרי ישראל"…  שם הם היו ציונים גזענים. אין צורך לומר שביקורת מקבילה על החברה הפלסטינית לא נשמעה. במשך הכנס כולו לא נזכר כלל החמאס – תנועה שאיננה מופיעה על המפה הווירטואלית של המשתתפים הפלסטינים. תופעה שולית אחרת שנעלמה כאילו איננה קיימת היא האלימות הפלסטינית הרצחנית המכוונת נגד אזרחים ישראלים.

זה באשר לתכנים, והיה אולי צפוי. אך את האווירה שנוצרה בכנס לא תיארתי לעצמי בחלומותי הגרועים ביותר. היתה זאת אווירה שעמדה בניגוד מוחלט לרעיון האקדמי. בד בבד עם התפארות באי-כניעה (בצדק) להשתקה מבחוץ, הפעילו בכנס עצמו שיטות אלימות של השתקה כלפי פנים. נוצרה וטופחה בו אווירה עוינת כלפי בעלי דעות אחרות בכלל, ויהודים-ישראלים שהשתתפו בו המזהים עצמם כציונים בפרט. כל מי שלא היה שותף לאג'נדה הקיצונית דלעיל, כל מי שניסה לטעון אחרת או להציג זווית שונה – תויג מיד כגזען. לצד מחיאות כפיים סוערות למי שהקהל הסכים עם דבריו, מי שלא הסכימו אִתם זכו לקריאות ביניים מזלזלות, הערות פוגעניות, צחוק, עלבונות אישיים, הגחכה וניתוח פסיכולוגי. מעולם בחיי האקדמיים לא נתקלתי בכזאת גסות רוח כמו זאת ששררה בכנס באוניברסיטת יורק; ללא כל תגובה או ניסיון להפסיקה מצד המארגנים.
באקדמיה מבקשים לברר וללבן לעומק סוגיות, אף אם יש להן היבט טעון, ולהעמיד טיעונים ותיאוריות מבוססות. ביקורת מנומקת מצד אחרים היא כלי ראשון במעלה להתפתחות הידע האקדמי. עלבון, טיעונים לגופו של אדם והשתקה – מתכון להינמקותו. ומי שיש לו טיעונים טובים אינו נזקק להם ממילא. כפי שהעיר פעם לעצמו פוליטיקאי ישראלי בשולי נאומו: "כאן הטיעון חלש, להרים את הקול".

ההשתקה פעלה הן באופן פיסי, על-ידי חסימה של המיקרופונים שהועמדו לרשות הקהל והתמלאו במהירות מתוזמנת תמיד על-ידי אותם אנשים, שמנעו בכך מאחרים לדבר, גם לו היו אוזרים אומץ. הן על ידי יצירת אווירה מאיימת ואקלים של עוינות. בעיקר מצד הקהל, אך תוך סינרגיה עם מה שקרה בפאנלים עצמם. כך יכול היה דובר שנמנה עם הוועדה המייעצת הבינ"ל של הכנס, לצעוק על יו"ר המושב שלו שאמרה לו שזמנו תם, שהוא "ימשיך לדבר כי הוא פלסטיני והוא יסיים את דבריו!" עם פאוזה מתאימה לתשואות מהקהל, שהגיעו מיד. מגיבה מהקהל אמרה שלבקש מהפלסטינים לדבר עם הישראלים כמוהו לבקש מנאנסת להידבר עם האנס.

בזמן ה"שאלות" במושב שלי, לאחר הרצאתי שהופרעה, כמובן, בקריאות ביניים ובצחוק פרוע בפרצופי, "בירכו" אותי מגיבים על שסיפקתי דוגמא אקדמית מופתית לאיך "האקדמיה הנשית הלבנה" עושה "קניבליזציה"; ועל הרצאה המדגימה את כיצד האינטליגנציה משרתת את האינטרסים של האליטות הפוליטיות בעלות הפריווילגיות. השיא, ובעיני רבים נקודת השפל של הכנס כולו, שייך לאשה קנדית שהציגה עצמה כפסיכולוגית קלינית, וביקשה ממני: "להסתכל לתוך עצמך, לתוך עצמך, ולומר לעצמך מה יש בך שגורם לך להשחית את החוק וההיסטוריה באופן שעשית". כל זאת ללא שום תגובה מצד יו"ר הפאנל או אחת המארגנות שישבה בו כמגיבה, כביכול כדי להבטיח שהדיון בנושא הרגיש ביותר בכנס לא ייסחף בדיוק לכאן. משלא הגבתי לדבריה (חוסר תגובה נראית לי התגובה ההולמת ביותר במקרים כאלה) מחתה אותה אשה ממקומה על שלא קיבלה תשובה…

לאחר הרצאתי ניגשו אלי כמה אנשים להודות לי והודו בפני, חלקם על סף דמעות, כי הם מרגישים מאוימים מאווירת הטרור בכנס ולכן חוששים להציג עמדות שונות. זהו אות קלון לאכסניה האקדמית שאירחה כנס זה.
בעוד שהליגה להגנה יהודית הפגינה מחוץ לקמפוס, הפלסטינים הפגינו בתוך האולם, על הבמה ואל המיקרופון, בחסות ובמסווה אקדמי.
אני רוצה לקוות שהמארגנים פעלו בתמימות (למרות שאיש מהם לא עוסק בנושא באופן אקדמי, כך שניתן לשאול לגבי המוטיבציה שהיתה להם לארגן אותו). קשה לי יותר לקבל שלא היתה לכנס אג'נדה, אצל אחדים גלויה ואצל אחרים סמויה. הדברים נאמרו במפורש בהערות הסיכום לכנס של פרופ' Farsakh, שהשוותה את הישגיו של כנס זה לכנסים הקודמים בנושא של מדינה אחת…

כאבם וזעמם של הפלסטינים מובן. אך מה שארע באוניב' יורק מצביע על תופעה מדאיגה ומסוכנת, ולצערי מוכרת. והיא שרבים מאותם הדורשים את הגנתן של זכויות האדם לעצמם, מתנערים מעקרונותיהן מרגע שהכוח בידיהם והם יכולים לדחוק לשוליים את האחרים שנהפכו למיעוט. אני מכירה את התופעה הזאת היטב. אנשים שמציגים את עצמם כ-advocates של זכויות אדם (גם כאן ברשימות), לא מהססים לעשות משפט שדה למי שדעתו שונה, לדחוק אותו לשוליים ולהשתיק אותו. כתבתי על זה פעם כאן, בעקבות חוויה שהיתה לי באוניברסיטה העברית כצופה מן הקהל. אני קמתי אז למחות על כך בקול רם. כאן לא היה אחד עם אומץ לעשות זאת.

כך שבאופן פרדוקסלי, חיזקה האווירה בכנס דווקא את הטיעון הנגדי, התומך בריבונות מדינית ליהודים. מה שקרה בכנס זה, בזעיר אנפין, הדגים וחיזק את חששם של היהודים לחזור ולהיות מיעוט פגיע, נתון לחסדי אחרים. מציאות שניסיונם ההיסטורי אִתה כה מר. אם בכנס שאמור להיות אקדמי משתיקים ודוחקים אותם לשוליים באופן כה ברוטלי – מה יקרה במדינה האחת, שבה לא מדובר יהיה בדיבורים אלא במעשים, ולא באינטלקטואלים פלסטינים אלא, בין השאר, בחמאס?

אולי המייאש מכול הוא התחושה שכנסים דוגמת זה, המתקיימים מזה עשרות שנים, לא מביאים לשום התקדמות או אפילו טיעון חדש, כך שכנראה יצטרכו להתקיים גם בעוד חמישים שנה. למי שכמוני הגיעה מתוך תקווה שאולי חלק מן הדברים המנסים להציג זווית שונה יחלחלו לפחות לחלק מהשומעים – אין מנוס מלהכיר בעובדה שמדובר בדו-שיח של חירשים. שזולת אם נסכים שישראל היא מדינת אפרטהייד נאצית שחייבת להתפרק, שכל הפליטים יחזרו לבתיהם, שהיהודים אינם עם כי אם דת, שאין אנטישמיות ושההבנה חייבת להיות רק מצד הישראלים לפלסטינים – אין על מה לדבר. הדבר התבטא באי-מייל שקיבלתי מאחד המשתתפים למחרת, שהוסיף אותי (בלי לשאול אותי, כמובן) לרשימת דיוור שהוא מנהל על "זכויות אדם" ובה כתב על חוויותיו הוא מהכנס. בין השאר, בעקבות דברים שנאמרו בהערות הסיום ע"י משתתף ישראלי. הדברים מובאים במסגרת בסוף הרשימה.

כל זה איננו משנה כהוא זה את עמדותי היסודיות. נגד הגזענות הקיימת בחברה הישראלית, ובעיקר התנגדות נחרצת לכיבוש ולמנגנון עוולותיו. אבל כבר מזמן אני מכירה היטב בכך שסיום הכיבוש לא יסיים כלל את הדרישות הפלסטיניות ולא את הקונפליקט עצמו. וכשלעצמי, אין לי שום סיבה בנסיבות אלה לוותר על הריבונות המדינית ליהודים מרצוני הטוב. לו הייתי הימין הישראלי, הייתי מממנת לאנשי השמאל הציוני שעדיין מטפחים תקוות את הנסיעות לכנסים האלה, כדי שיתפכחו. סוג של טיפול בהלם.

Subservient/obedient academics on panels in Toronto in the last three days at the conference on mapping models for the future in Israel/Palestine provided excellent examples.  Many stated things like this (some with blinking eyes, others apparently sincerely believing this stuff): that refugees have no right to return to their homes and lands, that religion makes a nationality, that Jews are unique and special, that the victims need to assure those who robbed them of their lands that they are safe and guilt free, that if you advocate for equality and justice then you are an anti-semite (or anti-peace at best), that if you are for a one-state solution then you are advocating endless conflicts, that if you speak for boycotts and won't collaborate with apartheid elites then you are hateful, and much more. What is bizarre is that som e of those folks are considered the moderates (there were protestors passing out flyers with even worse attitudes). These people recline onto their train chairs ignoring mountains of evidence and mountains of experiences of failure in the past.  They lack self-introspection and are unable or unwilling to question where their train is heading even as the warning signs of the approaching cliff are everywhere.
(…)  On the subject of Palestine, it cannot be any clearer despite the valiant attempts by defenders of Zionism to hide it: you are either with morality and justice or you are with apartheid, ethnic cleansing and oppression.

עוד בנושא: מתי לא מגינים על מיעוט