קרוא וכתוב

בכתבה עונת הציד, שפורסמה בסוף שבוע של מעריב, מצוטט אסף חיון, פקח עברי (ההדגשות שלי):

"אני לא מתבייש במה שאני עושה. זאת עבודת קודש. אני מסתובב ברחוב עם חזה נפוח. האנשים האלה חושבים שהם מסכנים ואוי למה אנחנו מגרשים אותם. הם מזהמים את המדינה בסמים ומחלות ולוקחים מקומות עבודה למובטלים שלנו. למדינה יהיה יותר טוב אם יהיו עבודות למובטלים. הם באים ונשארים וגם מביאים ילדים. תסתובבי קצת בלוינסקי ותראי מה הולך שם. זיהום ולכלוך. זה רחוב בתל אביב, לא בתאילנד. הם יכולים להדביק במחלות. עושים שודים וגניבות. צריך להרחיק אותם. כן, הם מסכנים, והם בסך הכל באו לעבוד. אבל גם אני עובד עכשיו ואם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה. אני מקצועי. כשאני על מדים אין רגש".

אוי לעיניים שקוראות. את דבריו של נציג הרשות המבצעת במדינת היהודים, 70 שנים לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה. העיניים קוראות והלב מסרב להאמין. מסרב להאמין שמיטב הז'רגון האנטישמי שגור על שפתותיו של פקח יהודי. שבני-אדם מושווים אצלו ללכלוך, לזיהום המפיץ מחלות. הלב מסרב להאמין והיד מתקשה לכתוב. אילו מילים אפשר למצוא לנוכח החרפה הזאת?
האם באמת לא למדנו כלום? האם גם לאחר המאה הרצחנית שנקראה המאה ה-20 עדיין איננו מבינים איזו סכנה טמונה בהשוואת בני אדם לזוהמה, בהאשמתם בהדבקה במחלות? האם לא ראינו די והותר למה הובילה שפה כזאת?

מתוך הסרט 'לחצות גבולות'

ומה, נשאל חיון, אתה כל כך אוהב בתפקיד?

"לבוא לתוך בית, יש בזה ריגוש. אתה רוצה למצוא אותם. אני מת על האכיפה. לפני כמה שבועות הלכנו לבית בסביון לבדוק מידע על מטפלת לא חוקית. אנשים מפוצצים בכסף. בעל הבית הכחיש, אבל ידענו שהיא שם, מסתתרת. היא התחבאה מאחורי קיר. החזיקה ילד קטן בן שלוש. התינוק לא צייץ, אבל אז היא התחילה לבכות. היא הבינה שהיא צריכה ללכת הביתה. בשבילי לתפוס אותה זה הישג".

ריגוש, הבנתם? והישג של ממש: לתפוס אשה שמתבאת מאחורי קיר, מחזיקה ילד בן שלוש, קפואים מרוב פחד. ואם יש מישהו שאתו צריך למצות את הדין בכל הסיפור הזה, זה בעל הבית (המפוצץ מכסף) שמעסיק אותה באופן לא חוקי. אבל כמו שמדווח בתחילת הכתבה, בנוגע לארוע אחר (שלא הסתיים במעצר, למגינת לבם של הפקחים): "בעל הבית אולי פועל בניגוד לחוק, אבל לעוז אין סמכויות לעצור ישראלים."

ועוד לא אמרנו מלה על הקביעות המופרכות דוגמת "הם לוקחים מקומות עבודה למובטלים שלנו". לא רק שמהגרי עבודה נוטים לעסוק בעבודות שהעובדים המקומיים לא חפצים בהם; בלשון הספרות על הגירת עבודה, שלושת ה-D's: Dirty,Difficult, Dangerous. (שיש המתרגמים אותם לעברית לשלושת המ"מים: מפרכות, מסוכנות, מלוכלכות). אלא, שצדו השני של מבצע הגירוש הזה (כמו קודמיו) הוא ייבוא עובדים חדשים, בשיטת "הדלת המסתובבת"; לשמחת חשבונות הבנק של חברות כוח האדם, שיכולות לגבות דמי גיוס ולנצל עובדים חדשים (מישהו הרי צריך לגזור קופון, בסיועה הנדיב של ממשלת ישראל). חסרה לי בכתבה רק האמרה האלמותית "הם באים ל… את הבנות 'שלנו'". דבר הפאשיסטים בכל מקום ואתר.

בשם אומרם
ראש יחידת עוז, ציקי סלע, על הטענה שבג"ץ עצמו קבע שהסכם הכבילה (ההופך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם) יוצר עבדות מודרנית
"אני לא חושב שזה סביר שעובד יעבור מתי שהוא רוצה בין מעסיקים. להיפך. אני מאמין שחוק הכבילה לגמרי פרוץ".

גם המדינה לא חושבת שזה סביר. עובדה, היא לא מקיימת את פסיקת בג"צ.

ושימו לב: הם לא סתם באים ונשארים הם "גם מביאים ילדים." (לעקר מייד!). על זה אמר מקס פריש: "הבאנו פועלים - הגיעו בני-אדם".

את הקישור לכתבה במעריב מצאתי בבלוג של רן כהן, רשימות מהחצר האחורית. הבלוג החדש של רן מספר על מה שנעשה בחצר האחורית שלנו וגם על מה שאיננו רוצים שם (NIMBY). הוא מצטרף לבלוג הוותיק והמומלץ של עורכי-הדין עודד פלר ויונתן ברמן, Laissez Passer, העוסק אף הוא בזכויות מהגרים וחסרי מעמד בישראל.

עוד על השימוש במטאפוריקה של מחלות: כאן