קרוא וכתוב

אני לא במתח בין כסה לעשור. לא רועדת בציפייה לקבלת גזר הדין –
מִי יִחְיֶה       

וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ       

וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם        

וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב      

וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב       

וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ     

וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה    

וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ        

וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט      

וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו         

וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי          

וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל      

וּמִי יָרוּם.
כדברי הפיוט היפה המיוחס לר' אמנון ממגנצא, שאומרים בבתי הכנסת בראש השנה וביום כיפור. פיוט שלחנו הכובש של יאיר רוזנבלום וביצועו המרטיט של חנוך אלבלק האחד והיחיד מבית השיטה – הביאו גם לתודעתם של חילונים גמורים. (כן, יש כאלה שגם ביום כיפור לא הולכים לבית כנסת, השם ישמור).

אני לא מתייסרת לא מפני שאני אדם לא מאמין, ולכן גם לא מאמינה בשלושת הספרים הנפתחים בראש השנה, כשזה של הבינוניים (לא צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים, שספריהם נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ולמיתה, בהתאמה) – נשאר פתוח. "והם תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה". (בבלי, ראש השנה טז ע"ב).
לא. הפיוט הזה מבטא יפה גם לבטים חילוניים. אם אחיה או אמות השנה – מי אני שאדע? אין אדם יודע את יום מותו. אבל את זה רוב רובם של האנשים מדחיקים, כידוע. האם אגיע למנוחה? או אמשיך בתנועה המתמדת? האם אמצא שלווה? או יימשכו הייסורים?

אני לא במתח כי אני יודעת שלא אשָּׁלֵו; אלא אמשיך להתייסר. זהו גזר דין פנימי, לא של ריבון חיצוני כלשהו. האופי הוא הגורל. אבל באופן פרדוקסלי (מה היינו עושים בלעדיו?), דווקא ידיעה זאת משרה שלווה משונה. אם לא שמה קץ לייסורים אז לפחות ממתנת אותם. כי חלק גדול מהייסורים נובעים מחוסר הנכונות להשלים עִמם, מהחיפוש חסר המנוח אחר שלווה. כמו שאמרה לי פעם פסיכולוגית חכמה - כששאלתי אותה אם מטרת הטיפול היא להשתנות או לקבל את עצמי כמו שאני - האם לקבל את עצמך כמו שאת לא יהיה להשתנות?  מכיוון שאני יודעת שדיני להמשיך ולהתייסר, אינני מתייסרת בשאלה אם אמצא שלווה. ומה שמפסיקים לחפש אחריו בקדחתנות, מופיע לעיתים במקומות הפחות צפויים.

ודווקא להמשך הפיוט הנפלא הזה אני מתחברת אפילו יותר, מתוך עמדה חופשית (חילונית) לחלוטין:
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר          

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ

          מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל

    כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף

ואין לי צורך בשום אל, שלנוכח הודו וגדלותו אני מכירה באפסותי, כדי לדעת שאכן: אין אנו אלא צֵל עוֹבֵר, עָנָן כָּלָה וְאָבָק פּוֹרֵחַ.

הנה עוד גרסה חילונית מופלאה ומצמררת המבוססת על "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף"'. גרסה המונה את כל הדרכים לעזוב את העולם הזה, עבור מי שהדין להמשיך להתייסר, ולא להִשָּׁלֵו - לא נראה לו אופציה.