קרוא וכתוב

זו הפעם השנייה תוך מספר שנים שאני מקבלת פנייה: "תוכלי לכתוב לי/לגיסתי/ל… את התזה לתואר שני?". ומכיוון שמדובר באנשים שאני מכירה והם אותי (מסתבר שלא), אני שואלת: איך ייתכן שאנשים נורמטיווים וישרים בשאר תחומי החיים, חושבים שכאן מותר לרמות?

הפעם עדיין לא התעוררתי לגמרי כשהגיע הטלפון. אמרתי "לא, אני לא עושה דברים כאלה". ומלמלתי משהו על זה שמי שהולך ללמוד צריך ללמוד בעצמו. "ולמי שאין זמן?" (הגיעה התגובה המדהימה) - "שלא יילך ללמוד", השבתי. "אז את מכירה מישהו שכן עושה את זה?", הוסיפה והקשתה, לא להאמין. כאילו אסרסר לדבר עבירה. "אני לא אתן לזה יד", הבהרתי.

מיד אחר-כך הגיעה התדהמה הגמורה והמוחלטת. וחשבתי שתגובתי האינסטינקטיווית מתוך קורי השינה, עד כמה שהיתה נכונה ומדויקת, אולי לא היתה ברורה וחריפה דיה. קמתי. ואחרי הקפה שלחתי SMS. שהבהיר שמדובר בקבלת דבר במרמה. ושאם הצד המוסרי לא מזיז לה, שתדע שמדובר לא רק בעבירה משמעתית חמורה באוניברסיטה אלא בנסיבות מסוימות גם בעבירה פלילית.
אתמול ראתה אותי המטלפנת ונזפה בי: "מה את חושבת, שאני לא יודעת? מה אני, ילדה בת 10?" אז אם את יודעת – היאך זה את בכל-זאת מבקשת? כלומר, אפילו לא מתוך תמימות מפוקפקת. ביודעין לחלוטין. אבל הנה, שוב התהפכו היוצרות. שוב העבריינים, שהתירו לנו אתמול להתפלל אִתם, הם סתם "לא פראיירים". ואני? כרגיל: צדקנית ומטיפת מוסר….

ומהסיפור הזה אני רוצה לצאת ולומר כמה מילים יותר כלליות. גם זה כרגיל.
אמש, בשיח חילוני ליום כיפור, ניסינו לבדוק את המושגים חשבון נפש וחטא. בשלב מסוים הונחו על השולחן טקסטים שונים ומגוונים. כל אחת יכולה לבחור, להתחבר לשניים-שלושה חטאים המוזכרים בטקסט, ולומר עליהם משהו; לעצמה, לקבוצה. מתוך הטקסט של הרב מרדכי רותם אני מסמנת שלושה משפטים. על כל-אחד מהם יש לי מה לומר בהקשרים רבים, וגם, איך לא, בהקשר הספציפי הזה:
בַּזְנוּ          לִישַׁר דֶרֶךְ וּנְקִי כַפַּיִם
יָכֹלְנוּ         אַךְ לֹא רָצִינוּ
רָאִינוּ        וְלֹא הֵעַדְנוּ

יָכֹלְנוּ אַךְ לֹא רָצִינוּ – זה חטא לא שבעשייה אלא בהימנעות. הימנעות לא מקום שאי-אפשר (שהרי ought implies can), אלא מקום שאפשר ואנו בוחרים שלא. צריך להיות זהירים כאן. העוולות בעולמנו רבות ואדם יחיד אינו יכול לעשות מול כולן. הוא בוחר. יש חלוקת עבודה. זה כשלעצמו איננו חטא; ועלינו לסלוח לעצמנו על שאיננו עושים הכול. אבל היכן שאפשר והרצון שלא נובע משיקולים "זרים", גם אם אנושיים מאד - מה אז? לפעמים מה שאפשר וצריך זה "רק" להעיד על מה שרואים. הנה החטא השלישי: רָאִינוּ וְלֹא הֵעַדְנוּ. בלשון הישראלית המצויה להעיד במקרים כאלה הוא "להלשין". אז אנחנו לא. ואולי אנחנו "סתם" מפחדים מאיזה עבריין על אמת, שראינו בשעת פעולה, שמא ינקום בנו. מה יותר מובן מזה.
אבל לא צריך להרחיק לכת כל-כך. לכתוב את הפוסט הזה? להעיד על זה? או לבחור שלא לרצות למרות שאני יכולה, בגלל המחיר. זה יגיע אליה. שלום לידידות(?). לא חשבון הנפש אלא החשבונאות של הנפש. עכשיו אני לא רק צדקנית ומטיפת מוסר אלא גם העדתי ברבים. בַּזְנוּ לִישַׁר דֶרֶךְ וּנְקִי כַפַּיִם.
את הבחירה שלי אתם קוראים ברגעים אלה. גם אותה אפשר לקשר ליום הכיפורים בפרט ולתפיסה יהודית ומוסרית בכלל. הכלל ערב לפרט אך גם הפרט ערב לכלל. ואי-צדק שנעשה באחרון שומה עליו, על הפרט, לנסות ולתקן. או למצער להעיד עליו. כתבתי בעבר על אחריותו של הפרט לדמותה הכללית של החברה. על כך שלא מספיק שננהג בצדק בעצמנו, עלינו לדאוג לכך שייעשה צדק.

אבל עדיין נשאר לומר מִלה על החטא אחרון, או בעצם הראשון. בישראלית מצויה, הבוז לישר הדרך ונקי הכפים נקרא: "מה אני, פראייר?". לא במובן העמוק והמייסר של "צדיק ורע לו"; של הטרוניה, והתהייה האקזיסטנציאלית כיצד "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה". אלא של הבוז למי שבסדר. לחְנוּן. שלא מנצל כל פרצה לטובתו; שלא עושה "שׂיחוק" כשהוא יכול. הבוז למי שבהתנהגותו ישרת הדרך אמנם מתאמץ יותר ולא תמיד מקבל גמול, אבל לא רק חי בשלום עם מצפונו, אלא מבטיח שאיזה שהוא מנגנון חברתי מתקבל על הדעת ימשיך להתקיים. שהרי מי שנקרא בַּספרות ה-free rider, תופס טרמפ על כך שכולם או רובם מתנהגים בסדר; מה שמאפשר לו עצמו לחטוא בלי שהתוצאה תהיה התפרקות כללית, כמו שתהיה אם כולם ינהגו כמותו. על ה"פראייר" אפשר להתגבר. על הבוז העמוק למי שלא רק רואים אלא גם מעידים – על הפיכתם ל"מטיפי מוסר" – הרבה פחות. ואולי משלושתם, על החטא הזה - הבוז לישרי דרך ונקיי כפיים - הכי קל לנסות ולהתגבר בשנה הבאה.

אפילוג (נניח)

אני יודעת שלא כולם הולכים ללמוד באוניברסיטה לשם הלימודים. (אני מלמדת שם, להזכירכם). משחקים כאן סטטוס, קידום בכלל ובעבודה בפרט, לפעמים גם תוספת במשכורת. אבל אתם יודעים מה? דווקא האחרונים צריכים להבין שאם הם במגרש הזה, אז לעבירה שהם מבצעים בהגשת עבודת מחקר(!) שלא הם כתבו – יש הגדרות מאד ברורות ויבשות. לא נעייף אותם בשאלות מוסריות (הן הרי לא מעניינות אותם). קבלת תואר מתקדם על סמך עבודת מחקר (שהיא היא התואר) שלא אתם כתבתם – היא, חד וחלק, קבלת דבר במרמה. כשנלוות לכך הטבות שכר, למשל, זאת בהחלט יכולה להיות עבירה פלילית. מלבד, כאמור, עבירה משמעתית חמורה על פי תקנון האוניברסיטה. זה מתחיל הרבה קודם. מי שמבקש מאחר שיכתוב עבודת גמר לתיכון עבור בנו (כן, גם זה) – חורש את התלם שבו מאוחר יותר יבקש זה לקנות בשוק את עבודת המאסטר או הדוקטור שלו.

בהזדמנות זאת: לתת עצה או הכוונה בתחום התמחותי לסטודנט או לעמית אני תמיד מוכנה. אבל לרבים (מדי) שחיפוש מקורות לעבודה מסתכם אצלם בגיגול ואז כתיבה לזרה מוחלטת שפעם התייחסה למושג באיזו רשימה נידחת, בדרישה להשיג ולשלוח להם את כל המקורות הרלוונטיים – לא. אני לא עובדת אצכלם . כמעט כתבתי שחוץ מלבקש שאכתוב במקומכם את העבודה כבר ביקשתם הכול, אבל בעצם גם את זה כבר ביקשו ממני.