מקרה האחים עמיר הוא סוג של מבחן רורשאך לאנשי שמאל וזכויות אדם. למרבית הצער, חלק לא קטן מהם נכשלים בו. (אי אפשר “להיכשל” במבחן רורשאך, כמובן, אבל זה רק משל).
יגאל עמיר זכה לחוק פרסונלי המונע ממנו כל חנינה אפשרית, פרי יוזמתו של ח”כ מהשמאל (נניח). חגי עמיר, ששוחרר לאחר קרוב ל-17 שנות מאסר על סיוע לרצח, שאותן ריצה באופן מלא – לקבלת פנים שקראה לרדוף אותו עד יום אחרון, פחות או יותר.
איפה השוויון בפני החוק? להיכן נעלם הרעיון שהעיקרון של גמול ועונש ממוצה כאשר אדם ריצה את עונשו? ולמה זה לא מפתיע אותי?
כי זאת ממש לא הפעם הראשונה שבה מתחוור שלא מדובר בשאלה מהו העיקרון, אלא בשאלה במי מדובר. בזכויותיו של איזה צד, או באינטרסים של מי מבקשים לקדם.
כשאהוד ברק כראש ממשלת מעבר ניהל מו”מ מדיני – זה היה תקין בעיניהם, כי זה נעשה “מהצד הנכון”.
כשמתנחל משוחרר למעצר בית – הזעקה גדולה. מדוע הוא לא נשאר במעצר? כמו שכתבתי פעם, “החלופה של מעצר בית תמיד צריכה להיות מועדפת כשהיא אפשרית. סייגים לה הם סכנה לציבור, חשש מבריחת החשוד או משיבוש הליכי משפט, או הליכי חקירה שניתן לקיים רק במעצר. אלו הן עילות המעצר כפי שנקבעו בחוק המעצרים. אני שותפה מלאה לביקורת על האיפה ואיפה שנוקטים כלפי מתנחלים בתחום אכיפת החוק, אבל יישור הקו צריך להיות עם הנורמה הראויה של זכויות האדם, לא עם הנורמה הפסולה.” ובישראל מרבים מדי במעצר, לעיתים עד תום ההליכים, גם כשאין זה נחוץ.
כשמדובר בהפרת זכויות ההליך ההוגן, יש מי שתמיד מזכירים, בצדק, כשמדובר בעצירים ערבים איש לא מתרגש אם מפירים את זכותם להיפגש עם עורך-דינם או זכויות אחרות. אבל חשובה ככל שתהיה ההצבעה על האפליה, התיקון חייב להיות להתיישר לדרך הנכונה: של הגנה על זכויות הכול, לא של רמיסת זכויות הכול באופן שווה.
בלהט התשוקה לאסור על נישואיו של יגאל עמיר, בזמנו, נקראה לדגל “הדמוקרטיה המתגוננת”, לא פחות. כי כשמדובר בעמיר, המוחזק בבידוד שנים רבות, יש הסבורים שצריך ומותר להפעיל נשק לא קונבנציונלי. ולעזאזל זכויות אדם.
נו טוב, אנחנו יודעים ממי עלינו להתיירא.
עוד בנושא:
הדמוקרטיה המתגוננת נגד הנישואים
