קרוא וכתוב

זכויות אדם הן זכויות הנתונות לכל אדם באשר הוא, או היא, אדם. הן ניתנות לו בתוקף אנושיותו, באופן שווה ואוניוורסלי, ללא הבדל דת, גזע, מין, נטייה מינית, לאום, השקפת עולם, מעמד כלכלי, חברתי או אחר. הן מבוססות על ההנחה כי כל בני-האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם. זכויות-אדם אינן ניתנות להפקעה: לא ניתן להפסיק להיות זכאים להן, כשם שלא ניתן להפסיק להיות אנושיים. הן אינן ניתנות לחלוקה: לא ניתן לשלול זכות משום שהיא "פחות חשובה" או "לא מהותית". והן תלויות זו בזו: זכויות-האדם משלימות זו את זו. עם זאת, זכויות נתונות להגבלה, מאחר שהן עשויות להתנגש ביניהן, עם זכויות של אחרים, ולעתים גם עם ערכים אחרים החשובים בעינינו. כאמור, האנושיות, ולא החברה או המשפט, מהווה את מקור תוקפן של הזכויות, כמו גם את מקור הלגיטימציה שלהן. החברה המאורגנת, או המדינה, אמנם מאפשרת להבטיח זכויות-אדם ולממשן. למעשה, ניתן לקבוע כי אחד הטעמים המרכזיים להתארגנות משותפת של בני-אדם בחיים חברתיים היא הגנה על זכויותיהם. גם הגנה משפטית על זכויות-האדם, כאשר הן מעוגנות בחוק, מסייעת לאכיפתן; אך המשפט איננו מקורן של זכויות-האדם, וקיימות זכויות מוסריות שאינן מוכרות בחוק. הבהרה נוספת נדרשת באשר ליחס בין זכויות לחובות. קיים קשר הדוק בין זכות לחובה, לא בכך שקבלת זכויות מותנית בקיום חובות, אלא בכך שזכות מטילה חובה נגדית על צד ב' – לא להפריע למימושה או לסייע ליישומה. חובה זו מוטלת, בדרך-כלל, על המדינה, שלה הכוח הרב ביותר לפגוע בזכויות-אדם, כמו גם לספק את התשתית המתאימה לשגשוגן.

ילדים הם בני-אדם. בתוקף עובדה זו, מגיעות להם זכויות. זוהי השקפה חדשה יחסית; עד המאה ה-17, לערך, נחשבו ילדים (גם באופן חוקי) לרכוש הוריהם ולאלו היתה סמכות לנהוג בהם כרצונם. אם ילדים קיבלו זכויות, היו אלו הזכויות שהוריהם קיבלו והעבירו אליהם, שההכרה בהן היתה מתוך דאגה לרכוש או לכוח-אדם זמין וזול. בעקבות זאת, רבים מן הילדים סבלו מניצול או מהזנחה, או שבכל מקרה זכויותיהם לא כובדו. במאות ה-18 וה-19החלה להתפתח התודעה של זכויות ילדים כפי שהן מוכרות בשמן כיום, בעיקר הגנה על ילדים בתחומי העבודה והשפיטה. מראשית המאה ה-20 החלו להכיר בילד כישות משפטית נפרדת בעניינים מסוימים, וכאדם בפני עצמו שאיננו רכושו של איש, ובשנות השבעים והשמונים של אותה מאה קמו תנועות שנאבקו ודרשו זכויות לילדים.

כיום מכירים בילדים כביצורים עצמאיים, בעלי צרכים וזכויות משל עצמם. סובייקטים אנושיים במלוא מובנו של המושג, ולא בני-אדם לעתיד או בעלי זכויות פוטנציאליים שישיגו, לבסוף, את מלוא הזכויות שיש למבוגרים, ואילו כרגע אין להם כל זכות. ועם זאת, מי שבודק, למשל, את הזכויות הנמנות בהכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם (1948) – המסמך שזכה להכרה הרחבה ביותר ואשר מפרט באופן המקיף ביותר את אותן זכויות-אדם שרואים בהן יסוד חיוני לחיים חברתיים צודקים בימינו – יווכח כי רבות מהן אינן ניתנות, בחלקן או במלואן, לילדים; זכויותיהם מושהות כך שהם אינם מקבלים את מלוא הזכויות עד הגיעם לגיל בגרות. לדוגמא, הזכות להשתתפות פוליטית – לבחור ולהיבחר. לעומת זאת, זכויות מיוחדות הניתנות לילדים מקנות להם הגנה רחבה יותר מלמבוגרים. לדוגמא, הגנה מיוחדת במשפט, בין אם הם קורבנות ובין אם הם מבצעי העבירה או עדים לה. יש המבחינים, לעניין זה, בין זכויות אזרחיות וחירויות לעומת זכויות רווחה. לטענתם, חלק מן הראשונות אינן חלות על ילדים או חלות עליהם באופן מוגבל. לעומת זאת, זכאים ילדים באופן מלא לזכויות רווחה כמו הזכות לרמת חיים נאותה, לבריאות תקינה, לחינוך, להגנה מפני ניצול וכן הלאה. נראה, אפוא, כי קיים קושי פנימי בתפיסה הרואה בילד אדם במלוא מובנו של המושג ובה בעת משהה חלק מזכויותיו, שהרי לו היה כזה – היה עליו לקבל את מלוא הזכויות שמגיעות לכל אדם.

קושי זה נגלה לעין כאשר טוענים כי גם אם זכויות של ילדים נבדלות מאלו של מבוגרים, אין זאת משום שהם פחות בני-אדם או זכאים פחות להתחשבות; ובו-בזמן, כי צרכיהם ויכולותיהם, ובמידה רבה האינטרסים שלהם – שונים מאלו של מבוגרים, באופנים שיש להם השלכות חשובות על זכויותיהם. המעמד המיוחד שמוענק לילדים בכל הנוגע לזכויות-אדם גורע, למעשה, מן החירות והאוטונומיה שלהם, לטוב ולרע. בין אם משום שמניחים כי חסר להם שיקול דעת הלוקח בחשבון את מלוא התוצאות של מעשיהם, ובין אם בשל פגיעותם המיוחדת, שמחייבת הגנה נוספת מפני ניצול לרעה. מכל מקום, היא נשענת על תפיסה של אוטונומיה מופחתת או מוגבלת של הילד, שמקשה על הקביעה כי היחס אליו הוא אכן כאל אדם במלוא מובנו של המושג. הגבלת זכויות זו, גם אם היא מוגבלת בזמן, מעוגנת בתפיסה כי חירויות מטילות על האדם אחריות, שלעתים קרובות קטינים עדיין לא מסוגלים לעמוד בה ולהשתמש בחירויותיהם באופן שקול ומושכל, מבלי להזיק לעצמם. כמו-כן, ילדים מהווים אוכלוסייה פגיעה ותלותית במיוחד, החסרים את היכולת שיש למבוגרים לעמוד ברשות עצמם. על-כן, הם זכאים להגנה מוגברת על זכויותיהם כמו גם לזכויות מיוחדות להם, שאינן מוענקות לבגירים.

עניין זה, על שני פניו, מציב בפנינו את בעיית הפטרנליזם, קרי, פעולה המתערבת בחירותו של אדם המוצדקת בכך שהיא נעשית לטובתו, אך בניגוד לרצונו או מבלי לשאול לרצונו. כמעט ולא קיימת התערבות פטרנליסטית טהורה, שכן כמעט תמיד ניתן להצדיק אותה גם על בסיס לא-פטרנליסטי, כלומר, כדי למנוע נזק לאחרים. בהקשר של זכויות ילדים, הניסיון להצדיק פטרנליזם הוא על בסיס האוטונומיה והיכולות החסרות שלהם. בעוד כפייה על אדם לעשות את מה שנחשב לטובתו, שוללת ממנו את הסטטוס של אדם אוטונומי ועצמאי (שעצם יכולתו לבחור חשובה יותר מתוכן בחירותיו), נחשבות המטרות שלשמן כופים על ילדים, לדוגמא, להתחנך, כמטרות שבסופו של חשבון מחזקות ומגבירות את האוטונומיה שלהם. הטיעון מתבסס על ההנחה כי קיימים סוגי טוב שכל אדם ירצה בהם לטובתו, תהא אשר תהא, באשר הם מאפשרים לו, למשל, לבחור את הטוב עבורו. כך, כי כדי שילד יוכל לבחור את הטוב עבורו, עליו להיחשף למגוון עשיר של תפיסות טוב שביניהן יוכל לבחור, חשיפה שמרצונו לא בהכרח יגיע אליה. טיעון זה עולה בקנה אחד עם הצדקה אפשרית לפטרנליזם בכלל, קרי, שמירת טווח רחב יותר של חירות עבור היחיד, ולאו דווקא הגברת אושרו או רווחתו. אך השאלה באיזה גיל אדם משיג אוטונומיה מלאה, או את היכולות הרגשיות והקוגניטיביות שנדרשות לקבלת החלטות רציונליות, כמו גם את היכולת לגבש קונספציה הולמת של אינטרסים בהווה ובעתיד, היא שאלה אמפירית. כאשר ילדים נתפסים כמי שעדיין חסרים יכולות אלו, יש המציעים לשים דגש על מה שניתן לכנות הסכמה סבירה בעתיד: השאלה האם הילד, בעתיד, יקבל בברכה התערבות זו, מתוך הבנה שהיא קדמה את האינטרסים שלו. תשובה חיובית לשאלה זו עשויה לחזק את הטענה שהפעולה הפטרנליסטית לא התערבה באמת בחירותו, אך היא עדיין נשענת על ההנחה כי קיים מי שיודע מהם האינטרסים ה"אמיתיים" של נשוא ההתערבות. גישות אחרות מנסות לשלב בין תפיסה בדבר טובת הילד לשמיעת רצונותיו, ולהתאים ככל האפשר בין כשירותו לבין הכללים המשפטיים בעניינו.

בהקשר של זכויות, יש להבחין בין יחס פטרנליסטי לבין כפייה. ניתן, למשל, לכפות על כולם, באופן מוצדק, לכבד זכויות של אחרים או למנוע מהם לפגוע בהן. השאלה היא האם ניתן לכפות על אנשים את (מה שנחשב ל)טובתם. ההבחנה בין זכויות הילד לטובת הילד יכולה להתבסס על השאלה מהם האינטרסים האמיתיים שלו: לילד יינתן חופש רק אם הוא מסוגל לבחור באופן כזה שהאינטרסים שלו לא יינזקו. קיימת כאן, כמובן, הנחה מובלעת שמי שקובע מהם האינטרסים של הילד איננו הוא עצמו אלא המבוגרים, שהרי הילד חסר את היכולת להכיר באינטרסים האמיתיים שלו. לעומת זאת, אנו מתירים באופן ידוע לבני-אדם מבוגרים לפעול באופן שמזיק לאינטרסים מסוימים שלהם, כביטוי לחירותם.

מן הדיון בבעיית הפטרנליזם עולה בעייתיות כללית יותר, הטמונה בכך שמערכת הזכויות המוקנית לילדים משקפת, למעשה, תובנה של מבוגרים בדבר צרכיהם, יכולותיהם והאינטרסים שלהם, ובמידה ידועה איננה אלא השתקפות של נכונותם של מבוגרים להכיר בזכויות אלו ולאפשר את מימושן. אלא שמרגע שזכויות אלו מעוגנות ומקבלות מעמד מוכר (ואולי אף מועדף) גם בחוק, מוגבלת יכולת המבוגרים לפגוע בהן, כפי שמגילות זכויות בכלל מגבילות את היכולת החוקית לפגוע בהן, גם על-ידי החלטת רוב. מימושן של זכויות קיימות אלו נתון פחות בסכנה, אם כן, מאשר עצם ההכרה בזכויות חדשות או בהיבטים חדשים של זכויות, שהיא תהליך היסטורי מתמשך. אם, על-פי תפיסה אחת, זכות מובנת ככוח מוצדק (לעשות דברים או להימנע מעשייתם) – עד כמה היא ניתנת לאוכלוסייה משוללת כוח, כמו ילדים? איזו השפעה יש לילדים על השיח הציבורי, שבו, בין השאר, מתגבשת ומתנסחת הכרה בזכויות? עד כמה רצונותיהם של ילדים מובאים בחשבון בדיון אודות זכויותיהם?

על אף הבעייתיות שהוצגה לעיל, הושגו הישגים משמעותיים מבחינת ההכרה בזכויות ילדים וההגנה עליהן. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד מ-1989, שנחתמה ואושררה בידי ישראל, מגדירה את זכויות היסוד של הילד ואת חובת המדינות לקיימן. האמנה יוצרת זיקה הדוקה בין זכויות הילד לבין זכויות האדם בכלל, עם שהמבוא לה מצהיר כי "ילדוּת זכאית לתשומת לב ולסיוע מיוחדים". האמנה קובעת את גיל תום הילדות כ-18 ומצהירה על טובת הילד כעל שיקול ראשון במעלה בכל הפעולות הנוגעות לילדים. על הזכויות שמפורטות בה נמנות, בין השאר, הזכות להתפתחות תקינה על כל היבטיה, לקשר עם ההורים, לכבוד ולפרטיות, לחופש הביטוי, המחשבה, המצפון והדת, לביטחון סוציאלי, להגנה מפני ניצול, התעללות והזנחה, ליחס מיוחד במערכת המשפט, ולחינוך.

הזכות לחינוך (והשאלה אם קיימת גם זכות, ולא רק חובה, לחנך) מדגימה קשיים כלליים הקשורים לזכויות הילד, כמו גם מציגה קשיים יחודיים. קושי אחד טמון בכך שהחינוך בבית ההורים ובמערכת הפורמלית כאחד איננו, למעשה, דמוקרטי, בכך שהוא איננו שוקל שיקול שווה את דעות ההורים ואת דעות הילד. קושי שני וקשור, הוא בפער שבין היומרה לחנך לדמוקרטיה לבין המצב בפועל, שבו נמצא הילד (מבלי לשאול לרצונו) במערכת כופה והיררכית, שהוא איננו חבר שווה זכויות בה. קשיים אחרים קשורים ליחס בין זכות לחובה. ראשית, בכך שזכות הופכת לחובה שנכפית על הילד, או לשלילת זכויות. זכותו של הילד לחינוך, מרגע שעוגנה בחוק ובאמנות בינלאומיות, מחייבת את המדינה, למעשה, לכפות חינוך על הילדים במסגרות שהיא מעמידה לצורך כך. שנית, בשאלה על מי מוטלת החובה: בעוד שבדרך-כלל זכויות המוגדרות ומעוגנות באמנות מטילות חובה על המדינות החתומות, הרי זכויות רבות של ילדים מטילות במפורש חובה על ההורים, כאשר על המדינה החובה להבטיח כי הן מתמלאות. גם זכותם המוכרת והמעוגנת של ההורים לחנך את ילדיהם על-פי דרכם, עומדת לעתים במתח עם זכויות אחרות כמו הזכות לשוויון.

ניתן לומר, אם כן, כי למרות שהמושג "זכויות ילדים" מציב קשיים תיאורטיים לא מעטים בפני תפיסות ליברליות של זכויות-אדם, הרי אותן זכויות שנחשבות בפועל לזכויות ילדים הוכרו, נוסחו והוגדרו, ואנו נמצאים בעיצומו של תהליך של הרחבת תחולתן והגנה יעילה יותר עליהן.