פורסם בהארץ, 12.3.2002
כאשר פרשן מקושר ורב-מוניטין כזאב שיף מזכיר את האפשרות שישראל תפגע בבני משפחותיהם של מחבלים מתאבדים (הארץ, 5.3), אות הוא כי תגובה כזאת נדונה במסדרונות הצבאיים והמדיניים כאופציה מעשית. בכל פעם שנדמה כי הגענו לתחתית המדרון המוסרי וכי לא נוכל להתנוול יותר, עולה הצעה חדשה, הממחישה שככל הנראה אין גבול לעומקה של התהום הזאת.
הטרור הפלשתיני נורא, והוא רוצח אזרחים חפים מפשע בלא כל הבחנה. אך מי שמציע כי ישראל תפגע בתגובה בבני משפחה חפים מפשע של מפגעים, מבקש להפוך אותה לארגון טרור כזה בעצמה.
יש דברים שלמדינה דמוקרטית אסור לעשות. איסור זה נובע מכך, שזכויות אדם מגבילות את תחום הפעולה המותר לה ומטילות אילוצים על האופן שבו היא רשאית להשתמש בכוחה. גם אם כתוצאה מכך הדמוקרטיה נלחמת כשידה האחת קשורה מאחור, כפי שמתארים זאת לעתים, ההיסטוריה מלמדת, כי החוסן המוסרי שנותר בידה האחת חזק מכל כוח צבאי. כל כוחה של דמוקרטיה על אויביה הוא בדיוק בכך שאינה נוקטת את שיטותיהם.
בשעה שאנו מתקרבים ליום השואה כדאי להזכיר לשיף, אך בעיקר למקורותיו במסדרונות, שגלגול רעיונות כאלה שומט את הבסיס המוסרי שמכוחו הוקמה מדינת ישראל. הצבאות הכובשים הברוטליים ביותר הוציאו להורג אזרחים בתגובה על פגיעה בהם. כיצד נוכל לתת יד לפגיעה פיסית בבני אדם רק על שום קרבתם המשפחתית למרצחים?
בסיס מוסרי זה, או מה שנותר ממנו, הוא מקור כוחה האמיתי של ישראל – ולא הריסות בתים, הפצצות, ירי על אמבולנסים והוצאות להורג בלא משפט. בלעדיו לא תהיה תקומה לרעיון, כי לעם היהודי, כמו לכל עם, מגיעה הזכות להגדרה עצמית.
במובן זה, הגנה על זכויות אדם – גם בנסיבות כה קשות – היא המעניקה את הביטחון האמיתי. לטרור אין פתרון צבאי. הניסיון להרחיב את גבולות המגרש הצבאי אינו רק חסר תוחלת, הוא גם עומד בניגוד מפורש ללקח שאומות העולם ביקשו להפיק ממוראות מלחמת העולם השנייה. את גבולותיו של המגרש הזה משרטטות מאז 1945 זכויות האדם. להתעלמות מהן יהיה בקרוב גם מחיר ברור ומעשי עם תחילת פעולתו של בית הדין הפלילי הבינלאומי.
העובדה שהצעה כזאת מתפרסמת בלא הסתייגות חד-משמעית, מעוררת פלצות. המדובר כאן באבן יסוד מוסרית, ולפיה כל אדם הוא ישות אוטונומית העומדת בפני עצמה, והוא בלבד אחראי למעשיו ונושא בתוצאותיהם. זהו הבסיס לאיסור על ענישה קולקטיווית בכל דין שהוא. סעיף 33 באמנת ז'נווה הרביעית קובע: "אף אדם מוגן לא ייענש על עבירה שהוא או היא לא ביצע/ה באופן אישי. ענישה קולקטיווית ואמצעים כגון אלה של הפחדה וטרור – אסורים". סעיף זה גם אוסר על פעולות תגמול כלפי מוגנים ורכושם. אשר לנו, די אם נפנה במקרה זה למוסר היהודי במקורותינו: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו יומת" (מלכים ב', י"ד, 6).
