• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« של מי האמת כאן
האהבה האמיתית »

אלה אשכנזיות, לא אוהבות את אלוהים ולא את ארץ ישראל

18 במאי 2003 על-ידי נעמה

תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 10. עורך: עדי אופיר, עורכת אורחת: גלית חזן-רוקם, הוצאת מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, 208 עמ' 54.90 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 13.5.1998

מתחילת הופעתו של כתב העת "תיאוריה וביקורת" מתגלמות בו שתי בעיות עיקריות, שאינן פוסחות גם על הגיליון הזה, המוקדש לתרבות עממית. הראשונה היא בעייתו של כל כתב עת כמעט: רמתם הלא שווה של המאמרים המתפרסמים בו. השנייה, שהיא ייחודית ל"תיאוריה וביקורת", נוגעת לעובדה שלמרות שהוא כתוב עברית, כמעט שאי-אפשר להבין את שפתם של חלק מהמאמרים.

לזכותו של גיליון זה ייאמר שמספרם של המאמרים האלו – שלמולם משפשפים הקוראים, ואפילו הם משכילים ומיומנים, את פדחתם בייאוש – הוא מועט. ייתכן שכתב-העת הזה מתחיל לפלס את דרכו למקום מרכזי יותר בשיח האינטלקטואלי, ועל כך יש לברך. השימוש בעגה מקצועית המבודדת קהילה מקצועית ומבדלת אותה מן הציבור הרחב הוא פרקטיקה שראויה למחקר בפני עצמו, ואולי מן הראוי שדווקא "תיאוריה וביקורת" ייתן במה למאמר כזה, למרות שמן הסתם הוא איננו שייך לחקר התרבות העממית.

הגיליון שלפנינו מציג מאמרים שונים, שהתרבות העממית אמורה להיות החוט המקשר ביניהם. מתוך קריאתם עולה צורך בהבחנה יסודית, שהמבוא התיאורטי המקדים, של העורכת האורחת גלית חזן-רוקם, נוגע בה רק בקצרה: ההבחנה בין העממי (folk) לפופולרי. זאת משום שחלק מן המאמרים אכן עוסקים בהיבטים סוציולוגיים  ותרבותיים של תופעות חברתיות המתקיימות בשולי הקאנון, וביחסים המתפתחים בין המרכזים לשוליים, אך אינם נופלים תחת ההגדרה של "עממי". זהו, למשל, מעמד התופעה הנחקרת במאמרן של שרה הלמן ותמר רפופורט – אולי הטוב בגיליון – על נשים בשחור.

במבוא שלה, מתווה חזן-רוקם את קווי המתאר של חקר התחום:

העמדת התרבות העממית במוקד המחקר מחדדת את המודעות לניגוד בין הפרטי לפומבי, בין היחידני לקבוצתי, בין המסורתי למתחדש, בין כתיבה לדיבור, בין בורות לאוריינות, בין הקאנוני ללא-קאנוני, בין השליט לדחוי, בין המרכזי לשולי. וביתר שאת, הגדרת נושאי הפולקלור –הסובייקטים היוצרים אותו – כרוכה באופן מסורתי בהצבתם כניגוד ליישות אחרת, גבוהה מהם בסולם היררכי: אליטה, מרכז, אקדמיה, מודרניות או אפילו תרבות פופולרית.

אך היא איננה יורדת לעומקן של השאלות העולות מכך: אילו הכללות מספק לנו מחקר התחום הזה? מה ניתן לומר עליו מעבר למחקר עצמו? מדוע התופעות האלו מעניינות? (והן מעניינות!) כיצד הן קוראות תיגר על הקאנון? מהו התהליך שבו מקבלת התרבות העממית הכרה? באילו דרכים חודר אליהן הפוליטי-הקאנוני, כיצד האופן שבו הוא עצמו מגדיר את החלוקה בין הציבורי לפרטי דוחק תחומים שלמים לשוליים? ואם תרצו, מהו מעמדו של גיליון זה של "תיאוריה וביקורת" במשחק התרבותי הזה? כמה מהמאמרים עושים חלק העבודה הזאת בעצמם, אך רובם הגדול לא, וזה אולי הפספוס הגדול של הגיליון .

בין המאמרים בגיליון מופיע מאמר מרתק ומשעשע של יורם בילו, המציג לנו סיפור-בתוך-סיפור, המתאר את מערכת היחסים המשתנה בין החוקר לנחקר על רקע תרבות הקדושים והמרפאים. לאחר חילופי מקומות ביניהם תוך מניפולציה של הנחקר על החוקר, מוצא עצמו האחרון נטוע בתוך מסגרת הקשר שונה לחלוטין מזו שיצר למחקר. יעל זרובבל מתארת כיצד אגדות ילדים משמשות לעיצוב זיכרון קיבוצי; חנוך לוין כיצרן טקסטים של חדרי המתנה, דוגמת עיתונות הנשים, במסגרת הקשר הרואה בטקסט מוסד ובודקת את מקום הקריאה כפעולה בתוכו היא נושא מאמרו של נועם יורן; אחמד סעדי טוען כי ההיסטוריה של הפלסטינים הציגה אותם כאובייקט ולא כסובייקט, ומתאר את ההתנגדות התרבותית הפלסטינית כאפשרות לניכוסו מחדש של מעמד הסובייקט. דניאל בויארין מתבונן בטקסטים תלמודיים כמפגינים התנגדות לדיכוי. בויארין מסתמך על החלוקה לארבע קטגוריות שעושה ג'יימס סקוט בשיח של אוכלוסיות נשלטות: ה"ציבורי", שבו פועלים הנשלטים על פי תנאי השיח של השולטים; ה"נסתר", שבו הם אינם חשופים למבטו המאיים של השלטון ויכולים לייצר תרבות פוליטית דיסוננטית; "סיפורי תעלולנים", שבהם מוצפן התסריט הנסתר בתסריט ציבורי; ו"הגלוי" – נאום של התקוממות גלויה. אליבא דבויארין, מספק לנו השיח התלמודי גישה ישירה לתסריט הנסתר, מפתח לשפת התעלולנים שלו עצמו. כך מספקת הספרות התלמודית "מרחב פרטי בטוח, שבו היה אפשר לעבד את התסריט שהוחבא מן הכובש".

מאמרו של מוטי רגב על תעשיית המוסיקה בישראל חודר לעומקם של האופנים שבהם נדחקת המוסיקה המזרחית לשוליים. תעשיית המוסיקה הרהוטה מוצגת לא כסוכן שוק בלבד, המייצג תפיסה "נייטרלית" כשכל מעייניו ברווחים, אלא כנשא של תפיסה אסתטית-נורמטיווית שלטת, שמשרתת את הדומיננטית של מוסיקת הפופ. חסר היה לי עוד צעד אחד מעבר לדיון, אינטלגינטי ככל שיהיה, בתופעה שההתנגדות לתוצאותיה כבר הגיעה לתודעת הקהל הרחב (בין השאר, באמצעות העיתונות הפופולרית).

'אלה נשים אשכנזיות, לבד, זונות של ערבים, לא מאמינות באלוהים, ולא אוהבות את ארץ-ישראל': 'נשים בשחור' ואתגור הסדר החברתי', היא הכותרת המשעשעת-המרירה למאמרן של הלמן ורפופורט. נוסף על הניתוח המצוין של התופעה, פורשות הכותבות במפורש את המתודולוגיה שלהן, ועונות להתנגדויות אפשריות למאפייניו המחקריים (כמו היותן גם חוקרות וגם משתתפות בפרקטיקה הנחקרת). אפילו מי ששייך למסורת האנליטית היריבה, כמוני, דעתו נחה מן התיאור הבהיר והמפורש של המתודולוגיה המחקרית של "ניתוח מקרה", המובא בנספח למאמר.

הצורך בהנמקה בולט במיוחד כאשר היא נעדרת, כמו למשל במאמרן של גלית חזן-רוקם והגר סלומון. נקודת המוצא למחקרן על קבוצת נשים רוקמות מתוארת כדלהלן: "נטינו להניח כי הבחירה של קבוצת הנשים לעסוק דווקא ברקמה, כצורת ביטוי המזוהה באופן מסורתי עם נשיות, קשורה בשיח הבין-מגדרי (ג'נדרי). מכאן אף הנחנו, שהדיון הפנים-קבוצתי והמחקרי כאחד יתמקדו ביחסים שבין נשים לגברים ובין נשיות לגבריות". ההנחה שהבחירה ברקמה קשורה באמירה על ג'נדר נראית לי מרחיקת לכת ולא מבוססת. אישושה במהלך המחקר הוא בעייתי: כל קבוצה חד-מינית תיטה לעסוק, בין השאר, בדיבור על המין האחר.

כל מי שהשתתף פעם בסדנה בדיבור לפני קהל יודע שאחד הכללים היסודיים, אם גם הפשטניים, אומר: "Tell them what you're going to tell them; Tell them; Tell them what you've told them". במובן מסוים, צריך גם מאמר בהיר לציית לדרישה הזאת: על הכותבים לספק לקוראים תמרורים, ציוני-דרך שיאפשרו להם לדעת את מקום הימצאם ולפלס את דרכם ביתר קלות. נוסף על המענה לדרישות המתודולוגיות ועל היותו בנוי כהלכה, עונה מאמרן של הלמן ורפופורט גם על דרישות התוכן של מאמר טוב: הוא חוקר תופעה מעניינת באופן מקורי, כתוב היטב, מספק פרשנות עשירה, קוהרנטית וממצה למושא המחקר, ונוטע אותו בהקשר המחקרי והחברתי הכולל.

הכותרת לקוחה מהתיאור הססגוני של נהגי המוניות שעוברים בכיכר פאריס בירושלים על הנשים שעומדות שם מדי יום שישי בצהריים. אין ספק ששיח נהגי המוניות מייצר תרבות עממית מובחנת, ומעמדו בשיח הפוליטי הישראלי ראוי למאמר משל עצמו. אולי בגיליון הבא?

כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • יש ללחוץ כדי לשלוח קישור לחברים באימייל (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג ביקורות ספרים, גלית חזן-רוקם, עדי אופיר, תיאוריה וביקורת |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפו ל 648 מנויים נוספים
  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • הבלוג בפייסבוק

  • הטוויטר שלי

  • מפתח

  • ארכיון

  • רשימות אחרונות

    • ומעין תנחומותי עוד לא דלל
    • שובל של חסד
    • גישה לרשומות פסיכיאטריות – מה הבעיה
    • ניגוד העניינים של גאולה אבן-סער
    • עיגון משפטי לזכויות אדם אינו מספיק: זכויות חולים כמקרה בוחן
  • סימניה

    מסכת השקרים של ההפיכה המשטרית
    המשבר הפוליטי והחוקתי בישראל
    מחשבת את קצה לאחור
    בחזרה לאדם השלם
    המתה בסיוע רפואי בקנדה
    כן, רק לא ביבי
    הומוסקסואלים לא שמאלנים
    למה הארץ הולך על הראש של העבודה ומרצ
    מדוע וכיצד ללמד היסטוריה
    פשעי ציות ופשעי סירוב, שם וכאן

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חמלה חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כאב כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


  • הרשמה רשום
    • קרוא וכתוב
    • הצטרפו אל 648 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • קרוא וכתוב
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • העתקת קישור מקוצר
    • דווח על תוכן זה
    • View post in Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה