ספרי לי סיפור אהבה סגול מאת ניר ברעם. סדרת עמודים לספרות עברית, הוצאת זמורה-ביתן, 307 עמ', 80 שקלים
פורסם בהארץ ספרים, 15.7.1998
מסע יחצ"נות מתוקשר כמו זה שנערך סביב ספרו של ניר ברעם כבר מזמן לא נראה כאן. כתבת שער במוסף שבת אחד, תכנית אירוח בערוץ הראשון, ומסיבה רבת ידוענים שערכה לו ההוצאה, בה חגג כל העולם ואשתו עם הסופר הצעיר ואביו.
במובן מסוים היה זה לרעתו של הספר, אף על פי שהוא נחת נחיתה רכה ברשימת רבי המכר. זאת בהנחה שלברעם שאיפות להיות יותר מסופר של ספר אחד, ושהכתיבה איננה רק גחמה חולפת אצלו, מה שיכול להתאים לדמויות שהוא מספר עליהן.
לברעם היה היושר המינימלי להודות, לפחות בראיון שבו צפיתי אני, שיחסי הציבור האינטנסיביים להם זכה קשורים בחלקם לשם משפחתו ובקשרי הדם שלו לאחד, עוזי ברעם. אבל הספר, בסופו של דבר, יישפט על-פי מה שיש בו או אין בו, לא על-פי שם המשפחה של כותבו.
נתחיל בסיפור עצמו. שנתיים בחייו של יוני רווה, צעיר תל-אביבי ריקני למדי, שסיפור אהבתו למאיה, או נכון יותר נטישתה אותו, סובב לו את הראש. רווה נוסע אחריה ללונדון, לשם נסעה ללמוד משחק, נפגש איתה וגם שוכב איתה שוב פעם אחת, מבין שצריך לחתוך, מתפכח ושב הביתה.
בין לבין אנו מתוודעים ליחסיו המסובכים מעט עם משפחתו וחבריו. אביו המנוח, עסקן קומוניסטי שנפטר שנים מעטות קודם לכן מסרטן; אמו שנותרה מאז בלי נקודת אחיזה, שהקדישה את חייה לקריירה כפוית הטובה של בעלה; היחסים הקרירים עם האח הבכור שחי בארה"ב, והאח הצעיר והמתוסבך שמנסה להתאבד ומשוחרר מהצבא. דיוויד, החבר הטוב, שהוא כמעט היחיד מבין גיבורי הספר שאכפת לו לא רק מעצמו אלא גם מסביבתו המיידית ומדמותה של המדינה בתקופה הסוערת של טרום רצח רבין ואחריו; וכמובן פישר, דון-ז'ואן שלא התבגר, דמות נלעגת שממלאת את דפי הפרולוג ואחר-כך נעלמת כמעט כליל (למרבה המזל).
קשה לספור כמה פעמים חוזר יוני בדפים המועטים של הפרולוג על העובדה שפישר שכב כמעט עם כל אשה שפגש. בגיל 22 זה כנראה עוד מרשים. פישר הוא מי שדוחף את יוני לכתיבה, כך שניתן לנמק בדוחק את הופעתו בכך שהוא מסביר את כתיבת הספר, וכמובן, גם מעניק לו בעקיפין את שמו. התיאוריה של פישר (אם ניתן לכנותה כך) מחלקת את האנשים לשניים: שקופים וסגולים.
אני שייכת לחלק של העולם שלא מחלק את העולם לשניים, אבל למרות ההסתייגות הייתי ממליצה לברעם להתוודע אל קירקגור, כדי לראות לאיזה עומק ניתן להגיע בתיאור של סגנונות חיים. יתכן שלו הייתי צעירה ב15- שנה, היה ספרו של ברעם מדבר אלי יותר. הריקנות שנשקפת מחיי הצעירים הללו מדהימה ממש; אך אם להיות כנה, גם לפני 15 שנה העדפתי ספרים מסוג אחר. מצד שני, ריקנות היא תופעה שניתן לתאר באופן ספרותי מורכב.
מה שחסר לברעם הוא פרספקטיווה, נקודת מבט מרוחקת ממה שהוא כותב עליו. נקודת תצפית שכזו מאפשרת מגוון טכניקות ספרותיות שיכולות, על-פי רצון המחבר, להביא להזדהות עם הגיבור, לביקורת מובלעת או מפורשת עליו, ובעיקר ליכולת לחשוב על הספר עוד כמה דקות אחרי שמסיימים את קריאתו.
גם חיי היום-יום הטריוויאליים ביותר יכולים, בעזרת הליטוש המתאים, להפוך לאבן חן ספרותית. סיפור האהבה הסגול של ברעם, לעומת זאת, הולך לאיבוד כמעט כמו גיבוריו, שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם ומהחיים.
לרגע אל תחשבו שפרוטוקול ועדת החקירה, שפותח את חלקו השני של הספר, נסב על האירוע השולי של רצח ראש ממשלה בישראל, שאירע באותם הימים ממש. לא ולא, הוא עוסק בשאלה הרת הגורל האם צריך היה יוני לנסוע ללונדון אחרי מאיה אם לאו.
הנה החמצה של יצירת אירוניה שהיתה מתרחשת לו היה המחבר מבליע ביקורת כלשהי בתיאור או בתחביר הספרותי. רצח רבין והבחירות שלאחריו הם הערות שוליים בספר, אירועים שמתגמדים לעומת חיי הנפש הסוערים לכאורה של גיבוריו. היפוך היררכי כזה הוא חומר גלם מצוין, שניתן היה לנצלו היטב לצרכים ספרותיים, לו היה המחבר מציג אותו באורח ביקורתי כלשהו, שהיה מעיד על סדר העדיפויות המעוות קמעה (אם לנסח זאת בעדינות) של הדור שהוא מייצג.
את חלקו הראשון צלחתי בעיקר בשל העובדה שהוטל עלי לכתוב עליו, הרי חיפושיו הנואשים של יוני אחרי מאיה בלונדון, שהם מרביתו של החלק השני, הצליחו אפילו לרתק אותי מרבית הזמן. הפרק "פרוטוקול ועדת החקירה – אפריל 1996", שכבר הזכרתי, הוא הפרק הטוב בספר. אולי כי ברעם מיטיב לספר בגוף שלישי מאשר בגוף ראשון. הדמויות השונות שמספרות על יוני, כל אחת מנקודת מבטה, מצליחות להפוך אותו לדמות עגולה יותר, מתלבטת יותר. דווקא נקודת התצפית החיצונית מאפשרת חדירה לעומקים שקודם לא נחשפנו אליהם. פרק נוסף שסוטה מהטכניקה הקבועה של סיפור בגוף ראשון, אל חצי-דיאלוג, לא מצליח לעשות זאת אלא רק מעייף מאד.
ברעם כתב ספר קריא מאד, אם כי ארוך יתר על המידה. לו היה העורך מכוון אותו יותר ולא מהסס לחתוך היכן שצריך (וצריך הרבה), היה הספר משתפר פלאים. אבל עורך כזה חסר כאן. ברעם כתב ספר עמוס מאד, בחלקו עמוס בקלישאות, ששפתו איננה אחידה ונעה בין סלנג תל-אביבי, שפה גבוהה וסתם שגיאות בעברית. החלק הראשון מכביד על הקורא בגודש שהוא מפיל עליו, יחד עם מין תנופה תזזיתית המקפצת מנושא לנושא תוך ניסיון לגמוע את כולם. בגלל הניסיון הזה רובם מוחמצים.
ילדות בצל אב שהוא לא סתם אדם פוליטי אלא מי ששילם מחיר יקר על דבקותו בדרכו, שחברים עזבו אותו ואחרים בגדו בו, בוודאי ידע קשיי פרנסה למכביר (רק מתוך ההיכרות עם החברה הישראלית ויחסה לקומוניסטים) הוא הלא נושא מרתק, שאחרים תיארו באופן מופלא. אבל ברעם לא מפתח את הנושא לכלל תימה קוהרנטית, אפילו לא מוטיב מרכזי. כך גם מות האב, שמותיר אחריו שלושה בנים צעירים כל-כך. לקראת הסוף נתפס יוני בתימה שהתשוקה למוות עוברת אצלם במשפחה. עם כל הסימפטיה שאני רוחשת למשפחות מתוסבכות ולצעירים שידעו מוות, הרי ניסיון התאבדות של אח צעיר הוא נושא כבד מדי מלחלוף על פניו באותה תשומת-לב שמורעפת על הרומן החדש של מאיה.
בשנים האחרונות נערמת על המדף ערימה גדלה והולכת של ספרים עבריים שמתאימים לנופש, לחדר ההמתנה של הרופא או לנסיעה ברכבת. אין בהם יומרה להיות ספרות יפה של ממש, לבטח לא ספרות מופת (להוציא עירית לינור העמוס עוזית, לדבריה). במיטבם הם מעבירים את הזמן למי שמתייחס לזמן כאל דבר שצריך להעביר אותו. ברעם עדיין צעיר מאוד, ויש לו כל הזמן להשתפר; א"ב יהושע הוא לא יהיה, אבל עם ליטוש מתאים יש לו סיכוי להשתייך לקבוצה של אהוד אשרי וירון פריד. אם הוא מתכוון להמשיך לכתוב, הרי לו שתי עצות. הראשונה היא לקרוא הרבה, תנאי מוקדם לכל כתיבה שהיא. השנייה – לחתוך, לחתוך ושוב לחתוך.
