מכיוון שכולנו יודעים שלכל דבר יש מחיר, אין זה מפתיע שהרשת, על כל האפשרויות שהיא פותחת בפנינו, גובה מחיר במטבע קשה של סכנה לפרטיות. אבל יש הבדל בין הידיעה שהאנונימיות לכאורה בה אנו פועלים ברשת היא פיקטיבית, כי מדובר בשטח ציבורי שכל צעד שאנו עושים בו ניתן למעקב, לבין הגילוי שמדובר בתחום שהוא פרוץ לחלוטין בכל הנוגע ליכולתו של השלטון לחדור ברגל גסה אל תוך ביתנו הוירטואלי. באירופה, כך מתברר, פועל מוסד אמריקאי – אן.אס.איי (National Security Agency) שברשותו טכנולוגיה המאפשרת לצותת וליירט כל סוג של תקשורת אלקטרונית. חיבורו לשדרת האינטרנט מקנה לו גישה לתקשורת המבוססת על פרוטוקול TCP/IP. משמעות הדבר היא כי שירותי הביטחון יוכלו להתחקות אחרי כל דואר אלקטרוני שאתם שולחים אם הם יחליטו שזה מעניין אותם.
ה"גרדיאן" הבריטי דיווח בחודש שעבר על פרויקט "אשלון", שבמקור נקרא P415 – מערכת גישה גלובלית לתקשורת בינלאומית, הכוללת מערכות לווין וניטור שממוקמות באתרים אסטרטגיים. זהו פרויקט משותף אנגלו-אמריקאי, ששתי התחנות הגדולות ביותר שלו ממוקמות בבריטניה. המערכת מסוגלת ליירט מיליוני מסרים אלקטרוניים בשעה. דווקא אירופה, שעומדת בפני אישור תקן כלל-יבשתי להגנה על פרטיות נתונים, בעקבות החוקים המקומיים המתקדמים של מדינותיה, גילתה שהיא מצויה תחת מעקב וציתות מצד מדינות ידידותיות, שמתרחבים לתקשורת האזרחית על כל סוגיה.
בארה"ב עצמה מתנהל בעצם הימים האלו מאבק נגד ניסיונו של ממשל קלינטון להגביל את זכותם של האזרחים להצפין את תקשורת הרשת שלהם. ההוראות של משרד המסחר האמריקאי אסרו עד לאחרונה לייצא את טכנולוגיית ההצפנה אל מחוץ לגבולות ארה"ב. גם ברשת לא ניתן היה לאזרחי חוץ להוריד את התוכנות המתאימות. ב16- בספטמבר פורסמו הוראות מקלות, המאפשרות בעיקר ייצוא מוצרי הצפנה שמשתמשים בשרשרת של 56 ביט (רמת DES), שהיא רמת הצפנה בינונית, ופטור לחברות שמשלבות במוצריהן מפתח שחזור (כלומר, מעניקות לממשל אפשרות לפענח תקשורת המוצפנת במפתחות אלו). אבל אזרחי ארה"ב, המדינה שהעלתה על נס את זכותו של האזרח להיעזב לנפשו, מודאגים מכוונתו של הממשל לאסור על הצפנה גם בתוך ארה"ב, ומההשלכות שיש לכך על יכולתם לשמור על פרטיותם. ארגונים שונים מנהלים בקונגרס קמפיין נגדי רחב היקף, שמונע באופן חלקי מאינטרסים כלכליים אך גם מתוך הרצון להבטיח על זכותם של אזרחים להגן על מידע אישי רגיש.
כדרכם, עוטפים השלטונות את מעשיהם בעטיפת צלופן מרשרשת של הגנה על האינטרסים שלנו: מלחמה בטרור, בסמים, בפדופיליה ומה לא. למעשה, אין זה אלא תחום נוסף שבו הם מתרגלים, בכישרון מעורר הערצה, את סמכותם לקרוא לכל דבר אינטרס ביטחוני, ולהפר בשמו את זכויותינו ואת סוד שיחנו.
ומה בישראל? גם אם אין לה ברגע זה את הטכנולוגיה הדרושה ליירט דואר אלקטרוני (קשה לדעת), היא יכולה להיות בידיה מחר. זו רק שאלה של זמן. ומלבד זאת, שיתוף הפעולה בין המדינות מאפשר לשירותי הביטחון שלהן להעביר את המידע בקלות רבה. בצו הצופן הישראלי, שהוצא על-ידי שר הביטחון ב-1974, ניתנה הסמכות הבלעדית לפקח על כל נושא ההצפנה והשימוש בה לקצין קשר ואלקטרוניקה ראשי. כפי שמודה הממשלה עצמה, באתר טכנולוגיית המידע, הצו במתכונתו הנוכחית מקשה וכמעט חוסם לחלוטין את היכולת לעסוק באבטחת מידע. "ההגדרות הגורפות המצויות בו הנן כמעט אבסורדיות היום, וגורמות לאזרחים רבים להיות עבריינים…" מוסיפה הממשלה ומשתלחת בעצמה. משום מה נשמטת מן הביקורת העצמית העובדה שבמדינה דמוקרטית ניתנות סמכויות אזרחיות, ולא סתם אלא כאלו שעניינן נוגע ישירות לחופש הביטוי ולצנעת הפרט, לקצין צבא בכיר. אולי כי הממשלה שלנו מתעניינת בעיקר ביכולת לאבטח את המידע שלה, ולא בהפרת הזכויות של אזרחיה.
הפרטיות היא מסוג הזכויות שאנו לומדים להעריך את חשיבותן רק כאשר היא מופרת. החוק הישראלי מגן עליה בשני חוקים מרכזיים: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק הגנת הפרטיות. ואולם החוק היחיד שמתייחס לתקשורת אלקטרונית על כל סוגיה, כולל תקשורת בין מחשבים והעברת מידע על כל צורותיו הוא חוק האזנת סתר. חוק זה קובע כי כאשר המשטרה מבקשת להאזין לשיחות הטלפון של מישהו, עליה לקבל לשם כך אישור מנשיא של בית-משפט מחוזי. כ-1,200 אישורים כאלו ניתנים בשנה, 60% מהם עניינם עסקי סמים. השב"כ צריך לקבל את אישורו של השר הממונה, ראש-הממשלה. מספר האישורים שמקבל השב"כ איננו מפורסם, אבל יש לשער שהוא אינו נופל מזה של המשטרה, ומדובר רק בציתותים המאושרים. כל מי שזכרונו אינו קצר מדי יודע שההיסטוריה של השב"כ לא מבטיחה שהכל שם נעשה על-פי חוק. למעשה, לא קיים חוק שמסדיר את פעולת השב"כ. חוק כזה עומד להגיע אל שולחן הכנסת, וראו זה פלא: בסעיף 7 בהצעת החוק, אשר מגדיר את ייעוד השירות ותפקידיו, נאמר, בין השאר: "כן מופקד השירות על שמירה וקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים של המדינה – והכל כפי שתקבע הממשלה ובכפוף לכל דין". משמעות הדבר היא הרחבה שסופה אינו נראה לעין של סמכויות השב"כ, באופן שאינו נסבל במשטר דמוקרטי. באופן מעשי, יכולה הממשלה להחליט מחר שיירוט הדואר האלקטרוני שלכם הוא "אינטרס ממלכתי".
מה בכל זאת צריך לעשות? בכל טכנולוגיה חדישה יש להשתמש בצורה מושכלת. לשם כך צריך קודם כל לקבל מידע מקיף על האפשרויות שהיא פותחת, ואחר-כך גם להטיל מגבלות על השימוש בה מתוך המחשבה באיזו חברה אנחנו מעוניינים לחיות. מהטכנולוגיה המתקדמת כדאי ליהנות, אבל על הזכות לומר: "זה לא עסקכם!" אסור לוותר.
וואלה! היום, 4.1.1999
