מצד שני גיליון מס' 11. דפנה ברעם (עורכת), הוצאת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיווית, 43 עמ', 15 שקלים
פורסם בהארץ ספרים, 20.5.1998
הפתטיות שבהוצאתו, באיחור כה רב, של גיליון המציין 50 שנה להחלטה על חלוקת הארץ, מייצגת אולי את הפתטיות הכללית שאופפת את קבוצת השמאל הרדיקלי שמאחורי כתב העת הזה. לא משום שהם אינם צודקים, לפחות בחלק מן המקרים, אלא משום שמיקומם בקצה השמאלי ביותר של המפה הפוליטית הישראלית מקרב אותם, לפחות מבחינת הקנאות, לאלו שממוקמים בקצה הימני ביותר שלה. מה לעשות שהמעשה הפוליטי אינו מורכב רק מצדק, לפחות לא בצורתו המוחלטת או הטהורה, אלא הוא מערב לעתים קרובות הכרעה בין רע לרע יותר, קביעת סדרי עדיפויות ואפילו לפעמים שיקולים פרגמטיים (פוי!); אבל לחלק גדול מהשמאל הרדיקלי-הסוציאליסטי, המלה "ליברל" מורה על המגונה מכל, והשמאל המתון הוא אויב גדול בהרבה מהימין. עמדה זו לא רק דוחקת אותם לשולי הפוליטיקה הישראלית, היא גם שוללת מהם כל כוח אפשרי לשנות בה משהו.
מוצאם האחרון של אנשי-השוליים הוא אכן המלה, אבל נשק המלה הופך לחרב פיפיות משעה שנעשה בו שימוש דמגוגי ופשטני. כך כותב אודי אדיב כי תכנית החלוקה היתה בעלת אופי פוליטי-מניפולטיווי, "ניסיון של הזרם המרכזי הציוני לכפות את הפרוגרמה הסובייקטיבית שלו על מה שמקס ובר היה מכנה 'הטוטליות של התנאים הכלכליים-חברתיים'". אדיב מתיימר לחשוף את הפן ההיסטורי היחסי של החלוקה, היותה מעשה אדם, בניגוד לטענה הישראלית ההגמונית המציגה אותה כבעלת מהות על-היסטורית, ועל כן הכרחית. ואולם הצגה זו של הדברים אינה נכונה. איש אינו מכחיש כי החלוקה היתה מעשה בהיסטוריה, וככזאת ברור שנעשתה בידי אדם. החלוקה קיבלה תוקף מכוח ההקשר בו התקבלה – עצרת האומות המאוחדות (מה לעשות וההישענות על החלטות האו"ם לא יכולה להיעשות רק כשזה נוח) – וכמובן מכוח תוצאותיה: הקמת מדינה ריבונית ליהודים והחמצה היסטורית של אפשרות כזאת בעבור הפלסטינים.
"הסכמים בינלאומיים או החלטות או"ם אינם מקור ללגיטימיות, אלא לכל היותר קיבוע של יחסי כוחות מקומיים ובינלאומיים, ללא כל קשר עם צדק וזכויות", קובע מיכאל ורשבסקי, וממחיש את ניתוקה של הקבוצה הזאת מהמציאות בכלל ומהמציאות הפוליטית בפרט. אכן, אין קשר ישר בין הסכמים בינלאומיים לצדק, כמו שאין קשר הכרחי כזה בין משפט לבין צדק. עם זאת, מאז מלחמת העולם השנייה חותרת הקהיליה הבינלאומית לבסס מנגנונים על-מדינתיים דווקא כדי להעמיד את זכויות האדם מעל גבולות המדינה הריבונית ולאכוף אותן בתוכה ביעילות. התעלמות ממוסדות בינלאומיים דוגמת האו"ם כמקור תוקף ולגיטימציה, יש בה מיסוד של הסהרוריות הפוליטית.
פתטי מכולם אולי הוא אלי אמינוב, שמצהיר בפתח מאמרו כי החלטת עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ "שמה קץ לסיכוי של שתי הקהילות בארץ להקים מסגרת משותפת, דמוקרטית ועצמאית". ההחלטה לפיכך, אם לא ידעתם, היא אם כל רע; בלעדיה היינו היום שוויץ. ואני חשבתי שפשרה וחלוקה הן לעתים מוצא יחיד והכרחי, גם אם לא אידיאלי. דווקא חיידר עבד-א-שאפי, ביושרו האופייני, מודה בטעותם של הפלסטינאים: "היה על הצד הפלסטיני לקבל אותה ולפעול למען השגת השלום ויצירת אפשרות של דו-קיום בין שני העמים" הוא כותב מעזה; אולי כי הוא שילם על בשרו את המחיר הכואב של הסירוב של אז, שלא כמו מרבית הכותבים. אלה קובעים כי לא ניתן היה לצפות מהפלסטינים שיסכימו לה, מאחר שבהסכמה כזאת היה משום ויתור מוחלט על כל האינטרסים הלאומיים שלהם. מדוע כאשר מדובר בקבלת החלוקה מצד הפלסטינאים יש לפנינו ויתור על הלאומיות, וכשמדובר בישראלים אין זה כך? התשובה הניתנת – שישראל הסכימה כי ידעה מראש שהפלסטינים לא יסכימו – היא דחוקה, מאולצת, ומניחה את המבוקש.
אנטון שמאס בוחן את תוצאת החלוקה, ומצביע בצדק על כך שהכרזת העצמאות של ישראל בחרה לציין רק את חלקה הראשון של החלטת האו"ם, תוך התעלמות מהעובדה שלצד המדינה היהודית אמורה לקום מדינה פלסטינית. בן-גוריון הערמומי החליף את המשפט "במסגרת החלטת האו"ם" ב"על יסוד החלטת האו"ם".
שמאס גם ריאליסט יותר: הוא מיטיב להכיר בכך שמדינה דו-לאומית תתאפשר רק בשלושה תנאים, שהסיכוי להתממשותם קלוש ביותר: ביטול אופייה היהודי-הציוני של מדינת ישראל, הטמעה של הצירוף "מדינה דמוקרטית" בידי הפלסטינאים, וקיום רוב חילוני בשני המחנות.
החלטת החלוקה היא המסמך המוכחש ביותר בתרבות הישראלית, אומר אמנון רז-קרקוצקין, שמאזכר אף הוא את התנערותה של ההכרזה להקמת המדינה מעקרון החלוקה, מה שאיפשר במשך שנים לשלול לא רק את הקמתה של מדינה פלסטינית אלא גם את הזיכרון הפלסטיני, והתנערות מוחלטת מן האחריות לגורלם של מאות אלפי פליטים. ההכחשה שימרה, ועודה משמרת, "תודעה מעוותת, לפיה היהודים הסכימו, הפלסטינים סירבו, וסירובם הוא בסיס ההצדקה לגורלם".
על רקע המאמרים האחרים בולט רז-קרקוצקין בניתוחו הבהיר והמנומק, שמציב נכוחה את השאלה הנכונות בלי לעשות לעצמו הנחות. שלא כרבים מעמיתיו לגיליון, הוא אינו מבקש לכפות את הפתרון הדו-לאומי הר כגיגית, אלא מכיר ביותר מאפשרות קיימת אחת, תוך עמידה על כך שהערכים המרכזיים שמגלמת בתוכה החלטת החלוקה, על כל מגרעותיה, הם בסיס לכל דיון ותנאי לכל הסדר. לעומתו, אלה המתעקשים על מדינה דו-לאומית חילונית-דמוקרטית כפתרון ההוגן היחיד, יקבלו לבסוף את שמקבל כל מי שמתעקש על הכל: לא כלום.
בעייתו של "מצד שני" איננה חוסר-האיזון; כבר משמו ברור שהוא בא לתת את הצד השני של השיח, שרוב הישראלים חשופים רק לצדו הראשון, זה שמבטא את ההגמוניה השלטת. אבל מקריאתו עולה שהעומדים מאחוריו נתקעו עם אותה קלטת לפני שנים, והם משמיעים אותה שוב ושוב בלי להתייחס למציאות שהשתנתה.
לקלטת השבורה הזו אין כל סיכוי לשכנע משום שהפתרון האולטימטיווי של משמיעיה – מדינה דו-לאומית, חילונית-דמוקרטית – לעולם לא יתקבל כמציאותי. עדיין לא שמעתי נימוק שישכנע אותי מדוע לכל עם בעולם מגיעה הגדרה-עצמית, רק לא לעם היהודי; וזאת, אם לפשט, היא תמצית טענתם. לעומת זאת, אין ספק שכל הקוראים בגיליון באים – מתוך התעמתות עם תפיסתם של מרבית הכותבים בו – לכדי בירור עצמי של תפיסת הציונות שלהם עצמם. זו שלי, לפחות, היא מינימליסטית ביותר: הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. זאת בלבד. לא לגיטימציה להפקעת אדמות, גירוש, שלטון צבאי ואפליה.
העובדה כי הגשמת הציונות היתה כרוכה בעוול לעם אחר, ההכרה בעוול הזה והנכונות לפצות עליו בדרכים מסוימות, כמו מאבק נחוש בכל נטייה גזענית ולמען שוויון זכויות מלא לכלל האזרחים – זהו אולי הבסיס המוסרי המשותף של השמאל הישראלי. מה שמבדיל אותו מהקבוצה של "מצד שני" הוא שבעבורה, גרימת עוול היא עצם מהות הציונות; ואני, מטיעונים מהותניים (אסנציאליסטיים), מתרחקת כמו מאש.
ניסוח נאה למהותנות הזו נתן יונתן בן-נחום, שבמכתבו למערכת מגיליון מס' 4 של כתב-העת, הצליח לאבחן בדקות את הקרבה הזאת שנוצרת בין שני קצותיה הפנאטיים של המפה הפוליטית: "ארשה לעצמי לומר לכם במה אני מאמין: אני מאמין כי הרעות יורדות על עולמנו בגלל אלה הנוטלים לעצמם את הזכות לקבוע למי מגיע להיקרא בן-אדם ולמי לא. "מי כאן יהודי, זה אני קובע!" – אמר הרמן גרינג, ואתם רוצים לקבוע מי הוא בן אדם: את מי אסור להרוג, ואת מי מצווה להרוג, על איזו רעה חובה לצעוק, ועל איזו חובה לשתוק, למי אסור להתגונן ולמי זו זכות מקודשת – בכל אלה אתם חלק בלתי נפרד של הימין, בישראל ובעולם".
לאחר קריאת גיליון מספר 11 צריך להוסיף כי ההכרה שאין מתקנים עוול אחד בעוול שני היא יסוד מוסרי. את היסוד הזה באים לקעקע, בדרכם, אנשי "מצד שני".
קרוא וכתוב 