המצאת נקניקיית הקארי מאת אובה טים. מגרמנית: גרשון ריטרמן, הוצאת נירם, 169 עמ'
פורסם בהארץ ספרים, 11.2.1998
הקשר בין מזון לזיכרון נפוץ למדי בספרות, פשוט משום שהוא נפוץ בחיים. יש משהו בשני החושים העיקריים שקשורים לאכילה – הטעם והריח – שמסוגל להחזיר אותנו במחי-יד למחוזות ילדות עלומים. הדוגמא הספרותית המפורסמת ביותר היא, כמובן, עוגיות המדלן של פרוסט.
בספר זה לא מדובר בעוגיות מדלן אלא בנקניקיות קארי, שהמספר מתחקה אחרי מי שהמציאה אותן, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה בגרמניה. הוא זוכר את דמותה בדוכן המזון המהיר בהמבורג, מתחת ליריעת הברזנט המשמשת לדוכן כגג, מטגנת נקניקיות ביד זריזה בתוך תערובת קטשופ, מתבלת בקארי ובוזקת פלפל שחור, ומגישה אותן על צלחת קרטון.
האשה, לנה בריקר, מספרת לו לבסוף גם איך הומצא המזון המופלא הזה; הוא שב לבקר אותה בבית-האבות שבע פעמים לשם כך.
אך סיפורה של נקניקיית הקארי הוא הרבה יותר מזה. זהו סיפורו של דור שלם בגרמניה; חייהם של האזרחים הפשוטים תחת הרייך השלישי, מאבקי הקיום שלהם, נחישותם להישרד ובחירתם כיצד לעשות זאת, מתוך שפע הדרכים שמציעה להם סיטואציה כזו, כמו כל סיטואציה.
לנה בריקר פוגשת חייל צעיר בדרכו לחזית, שעל פי גילו יכול כמעט להיות בנה. החייל נשאר ללילה, ולא רק ללילה. כך, בפשטות, מסופר לנו כיצד עורק סמל ברמר מן הצבא וכיצד נותנת לו לנה מחסה בביתה, בתקופה שבה בכל שש שניות נופל חייל גרמני. היא מסתירה אותו מעיני המלשין של הגסטפו, שבהיותו גם פקח הג"א מחזיק במפתח לדירתה ועורך בה חיפושים כשהיא יוצאת לעבודה, מאוזני השכנים מהדירה למטה ששומעים את הקפיצים החורקים של המיטה, ומהשכנה שחוקרת אותה "מה היא עושה שם בלילה".
הפנים והחוץ, והאופן בו הם מיוחסים באופן מסורתי לגברים ונשים, מתהפכים כאן. מרגע שוויתר על התפקיד הגברי האולטימטיווי, של הלוחם, מאמץ ברמר את התפקיד הנשי הקלאסי: הוא בעיקר מחכה. ימים שלמים הוא מסתכל מן החלון, מסתובב בגרביים כדי שלא ישמעו את הלמות צעדיו, מחטט קצת בחפציה הפרטים של לנה, פותר תשבצים ומבריק את הסירים בציפייה לשובה. ולנה, היא יוצאת יום יום אל העולם, לכלכל את שניהם. האינטראקציות בין הפרטי לכללי יוסיפו ויזינו את הסיפור הזה עד סופו.
לנה מנהלת קנטינה במחלקת המזון, מה שמאפשר לה להבריח מוצרי מזון נדירים לביתה ולהציע מעט נוחם לחייל הצעיר, שמבלה ימי בדידות ארוכים בדירה. אבל המזון חורג משימושו המסורתי, שבו הוא מזוהה עם אהבה. למזון, מתברר, יש גם פונקציות פוליטיות. "הרוח זקוקה לתפריטים ממדרגה ראשונה, אחרת היא ריקה מרעיונות, נוטה לביקורת. קיבה ריקה מעמיקה את הספקנות (…) לכן מוכרחים לעבוד טבחים מעולים בכל משרדי התעמולה המרכזיים", מצוטט גבלס. מזון הוא גם מכשיר חתרני, כפי שיעידו המנהלים הבכירים שנתקפו לפתע בכאבי בטן והקאות לאחר שסעדו את לבם בקנטינה.
השתלשלות המאורעות מסופרת לנו בגוף שלישי, בתיווכו של המספר. השפה יבשה, מרוחקת. סגנון התיאור הוא חיצוני, מתאר בעיקר פעולות ולא את העולם הפנימי של מבצעיהן. לקורא שמור כאן לכן תפקיד פעיל של בניית התחושות המשוערות של גיבורי הספר ושל הטעמים לפעולתם. תפקיד זה מעמיק את הזדהותנו עם גיבורי הסיפור. לא אחת מצאתי את עצמי במתח, שואלת אם הפעם יתגלה ברמר, ומה יהא על לנה לכשיתברר שהיא נותנת מחבוא לעריק. אבל השאלה העיקרית שאנו שואלים את עצמנו היא מה עומד מאחורי החלטתה של לנה להציע לברימר מקלט בדירתה. מדוע היא עושה זאת? לנה איננה ממהרת להסביר את עצמה. היא עושה זאת מאוחר יחסית בספר, וגם אז רק מתוך רצון להצדיק את מעשיה לאחר מכן:
הרבה דברים עשיתי לא נכון. ולעיתים קרובות הפניתי עיניים לכיוון אחר במקום לעזור. אבל אז היה לי סיכוי, לגמרי לפני הסוף. זה אולי הדבר הכי טוב שעשיתי, להסתיר מישהו, כדי שלא יירו בו למוות וגם לא יוכל לירות באחרים.
התפקיד הנשי המחודש עובר פוליטיזציה במובן הטוב של המלה, של מעשה הסירוב. לנה לא רק מכירה ברוע היא גם מסרבת לשתף עימו פעולה. אבל לרוע הזה אין זהות פוליטית של צד זה או אחר, אלא של מחאת היחיד מול אלימות המוות שכופות עליו הרשויות. אחת הביקורות המרכזיות על תורת המוסר של קאנט היא כי הוא אינה מכיר בהיררכיה בין חובות. לנה מכירה בה: היא משקרת כי החובה לסייע לנמלט גוברת על החובה לומר אמת. אלא שיום אחד, בן רגע, הופך ברמר מבן-חסות לשבוי ולנה ממושיעה לסוהרת. הפער בין האמת לבין מה שמספרת לו לנה איננו גדול. היא מספרת לו שהיטלר מת, ושהאנגלים הגיעו לעיר, אך מעלימה ממנו כי גרמניה נכנעה ושהמלחמה למעשה תמה, בנסותה למצות עוד כמה לילות חסד עמו. ימי ההמתנה הבדויה הם הזמן השאול של לנה. היא משננת לעצמה את הדיאלוג שתקיים עם ברמר שעה שתגלה לו את האמת, ואיננה יכולה לספר לו שראתה במו עיניה בעיתון את תמונות הזוועה ממחנות הריכוז, שמתחילות להתפרסם, כאשר הוא פוטר את סיפוריה באומרו שאלו שמועות חסרות בסיס.
האם אז מבינה לנה שהמלחמה חוללה משהו גדול בהרבה ממה שקרה לחייה הפרטיים? "הפסדנו, השבח לאל!" היא המסקנה הכללית. אבל הצילומים מעמתים את לנה עם השאלה מה היא חשבה וראתה במשך כל השנים, או נכון יותר, על מה לא חשבה ומה לא רצתה לראות. שהרי את היהודים הנלקחים למשאיות בידי האס.אס., ראתה; ואת הסיפורים על רכבות המשא בדרכן אל המזרח, שידיים מתחננות מושטות מתוך אשנבי האוויר שלהן, שמעה. אבל ל"תוצר-הלוואי" הזה של המלחמה מוקדשים רק עמודים ספורים בספר, באופן יחסי למקום שתפסו האירועים האלו בחייה של לנה.
כאשר ספר יוצר פער בין התנהגותה של דמות לבין הנורמות המובלעות שלו עצמו (הנורמות של המחבר), אין קושי להגיע לשיפוט מוסרי. כאשר הנורמות האלו מטושטשות, או בלתי-נגישות, נדרשת מאתנו התבוננות ביקורתית גם פנימה. כשממוקם המעשה הפרטי של לנה בהקשרו הכולל, מתברר כי היא כושלת במבחן קאנטיאני אחר: היא אינה מפנה את גבה, אך לא מהסיבות הנכונות.
הקושי כאן איננו בהזדהותנו עם לנה, אלא בפרופורציות שיוצר הספר ושאנו נסחפים בתוכן. ההתלבטות המוסרית במעשה הרמייה של לנה תופסת את מרבית תשומת לבנו; אנו מתעשתים רק יחד עם לנה ?כשמגיעות תמונות הזוועה. אבל אנחנו הרי היינו אמורים לדעת. מהי, אם כן, אשמתה של לנה ומהי אשמתנו? שאלת הידיעה והאחריות חורגת, כמובן, מעבר לגבולות הסיפור או האירועים ההיסטוריים. היום, עם כל אמצעי התקשורת המשוכללים שמאפשרים לנו לדעת הכל כמעט בזמן אמת, אנחנו יודעים יותר. אבל זה לא עושה אותנו אחראים יותר. גם אנחנו מעדיפים לא לראות ולא לדעת. ובעיקר, אנחנו בוחרים לשבת ולא לעשות.
