סקסופון מאת ניצה ק"ן. הוצאת בבל, 1998, 270 עמ', 54.90 שקלים
פורסם בהארץ ספרים, 29.7.1998
הגומה שבין האף לשפתיים, הידעתם, היא גומת הח"ן. המלאכים טובעים אותה כדי להשכיח מאתנו את חוכמת הנסתר שהיתה ידועה לנו טרם נולדנו. גומה זו חסרה אצל רחלה. היא נולדת בלעדיה ומגיחה לאוויר העולם ללא צעקה, סימן מובהק לכך שהזיכרון לא השתכח ממנה. כתוצאה מכך נושאת עמה רחלה את זיכרונה של מי שהיתה פעם – אווה פרנק, בתו של משיח השקר יעקב פרנק בן המאה ה-18, שהוכתרה אף היא למשיחה אחרי מותו, ובין השאר ניהלה פרשיית אהבים עם קזנובה.
רחלה היא צעירה מיוחדת בעלת יופי מהמם, שהמום הגופני המשונה שלה רק מוסיף לדמותה מסתורין. אווה, האשה הנוספת שבתוכה, מלווה אותה כצל כל ימי ילדותה ונעוריה, ולא תרפה ממנה עד שתגשים רחלה את הסיפור החבוי בה במהדורתו המודרנית, ותתקן את הטעון תיקון.
בחיפושיה אחר "ספר החלומות והחזיונות", שכתבה אווה פרנק במאה ה-18, היא מגיעה לעיר קטנה ארה"ב, מקום משכנה של כת מסתורית. עבותות הקסם שמושכות אותה אל ביתם הם צלילי הסקסופון, שמאז ילדותה מכשפים אותה. רחלה נסחפת בסחרחרת של תשוקה אל יונאס, הרופא הסקסופוניסט שחור-העור שמשכיח ממנה כליל את יפתח, בן-זוגה שבונה את ביתם במצפה בגליל.
כל חברי הקבוצה מאוחדים בפולחן המוסיקה שהם מקיימים, כמו גם במין סוער וחסר הבחנה במקצת. הספרים העתיקים שהיא מוצאת אצלם, שחלקם כתובים עברית, הם הראיה עבורה שלא סתם התגלגלה לביתם. לדידה, הם דרך המלך למציאת הספר העתיק שהיא מחפשת.
שני זמנים ושלוש מספרות בספר. רחלה פרנק מספרת את סיפור ימינו; אווה פרנק מספרת את עלילות רחלה מנקודת ראותה, כבת דמותה הפנימית, תוך שהיא מנסה לכוון, ממרחק מאות שנים, את דרכה בסבך המאורעות כך שלא תסטה מן התלם המוכתב מראש. הזיכרונות מן המאה ה-18 הם העלילה הנוספת, המקבילה. הסיפור של ימינו מסופר בכישרון, ולעתים הוא מרתק, אם כי רחוק מ"סיפור אהבה בלשי" כפי שמכתיר אותו גב הספר. לעומת זאת, זיכרונות המאה ה-18 פשוט שיעממו אותי.
על מעט הוצאות ספרים בארץ ניתן להמליץ באופן גורף ככאלה שכל ספר שהן מוציאות חתום בערובה של איכות. על בבל אוכל להעיד כי באופן אישי ביקשתי בספרייה שלי לשים לי בצד, בקביעות, כל ספר שיוצא בה. בבל כבשה את מקומה בזכות טעם משובח ומגוון מעניין של תרגומים. חלקם, כמו "הדברים" לז'ורז' פרק ו"סיפור העין" לז'ורז' בטאי, אף הקנו לה נופך אוונגרדי משהו בנוף המו"לות הישראלי. תרגומו לעברית של ה"מיתולוגיות" של בארת (שראוי לציון לשבח גם בזכות עטיפתו, על האסתטיקה המינימליסטית שלה), הוא חגיגה של ממש. אין פלא שיציאתו של ספר מקור ראשון בהוצאה הצעירה עורר עניין נוסף. האם "סקסופון" עומד בסטנדרטים? התשובה, למרבה הצער, נוטה להיות שלילית.
החומרים של "סקסופון" בעייתיים. יש בהם עירוב קטלני של רומן זול – גיבורים יפי-תואר הנופלים זה בזרועות זה בתשוקה בלתי נכבשת – ושל אמונות בגלגול נשמות, דיבוק וגירוש שדים. לא תמיד מצליחה ק"ן לארוג את החומרים הסיפוריים במורכבות מספקת. הסיפור מן המאה ה-18 מודפס בדפוס אדום, כאילו לא סומכת עלינו המחברת שנדע להבחין בתקופה השונה ולהבדיל בין הזמנים הסיפוריים. אבל הקוראים של סוף המאה העשרים כבר הורגלו במשימות קשות יותר.
האופן הלא-מתוחכם בו נשזרות העלילות הוא רק דוגמה לחוסר ההחלטיות של המחברת. דומה כי היא לא גמרה בדעתה באיזו דרך היא רוצה להתייחס – ורוצה שאנחנו נתייחס – לרעיון המרכזי בספר. ק"ן לא הולכת לגמרי לכיוון הפנטסטי: אין זה ספר שאיננו מספק לנו מפתח מציאות מהימן, ובכך דוחף אותנו אל עבר הפרשנות הפנטסטית כפרשנות שיכולה להשליט בו סדר ולכידות. מצד שני, קשה לקוראים הרציונליים לקבל ברצינות תופעה של גלגול נשמות, והשתכנותו של דיבוק בגופה ובנשמתה של הגיבורה. הפתרון השלישי, הפסיכולוגיסטי, ינחה אותנו לקרוא את הדיבוק הזה כאובססיה פנימית שלא נותנת לה מנוח. אבל הספר לא מספק לנו רמזים עלילתיים מספיקים כדי לדבוק בפתרון זה באופן משכנע. אנו נותרים, אם כן, עם בליל של השלושה, וזה תמיד הגרוע ביותר.
גם היחסים בין שתי העלילות, המודרנית וההיסטורית, פשטניים מדי. המפתח של אחד לאחד שהם מספקים מפוצח בקלות רבה מדי, ומספק סיבה נוספת לשעמום שמשרה העלילה ההיסטורית. אנו כבר יודעים כי כל פריט בחייה של רחלה איננו פריט סתמי אלא נושא מקבילה היסטורית, וכי היא אינה פוגשת סתם במי שהיא פוגשת, אף על פי שהיא כבר חוותה בחייה כמה אזעקות שווא, שבהן אווה איבדה עליה שליטה ולא הצליחה לנווט אותה למהלך הסיפורי ה"נכון". אפילו הסוד של הקהילה המשונה אליה נקלעת רחלה מתגלה מהר מדי בידי הקוראים הערניים.
"וכיוון שהנשמה היא בת-אלמוות ונולדה פעמים רבות וראתה את אשר כאן ואת אשר בשאול ואת כל הדברים, הרי אין שום דבר שלא למדה לדעתו. לפיכך אין פלא בזה שיש ביכולתה להיזכר, גם בדבר סגולה טובה וגם בשאר דברים שידעה אותם גם קודם לכן. כי לאחר שהטבע כולו ממוצא אחד הוא, והנשמה למדה לדעת את הכל, הרי אין כל מניעה בדבר שמי שיזכירו לו דבר אחד בלבד – הוא שנקרא "לימוד" בפי בני האדם – יעלה בעצמו את כל השאר, אם אדם אמיץ-רוח הוא ולא יאמר נואש בדרך חיפושיו; שהרי החיפוש והלימוד – כולו זכירה". את זה לא תמצאו, כמובן, בספרה של ק"ן אלא בדיאלוגים של אפלטון. ליתר דיוק, בדיאלוג "מנון".
החינוך הפילוסופי שלי אשם, ודאי, באסוציאציה הפרועה הזאת, ובכך שעם קריאת הספר גמרתי אומר לבדוק שוב את הדיאלוג העתיק. "מנון" מוכר בזכות החלק בו "מיילד" סוקרטס מנערו הבור של מנון את משפט פיתגורס, שידיעתו חבויה בו כמו כל ידיעה, ואין היא זקוקה, לשיטת סוקרטס, אלא להיזכרות ולמורה טוב שינחה אותה. אבל מוקדם יותר בדיאלוג מוכיח סוקרטס למנון כי לא יתכן שאנשים רוצים ברע בשבילם; הם רק טועים לחשוב בו כי הוא טוב. יתכן כי טעות כזו קרתה הפעם ל"בבל".
קרוא וכתוב 