לנצח בינתיים מאת אראלה טהרלב בן-שחר. הוצאת גוונים, 1998, 143 עמ'
פורסם בהארץ ספרים, 27.1.1999
הכריכה מבטיחה "ספר קולח, רגיש ומותח, על הקונפליקטים שבין אהבה, נישואים וקריירה". זה נכון. טהרלב בן-שחר מצליחה להעמיד סיפור ששפתו זורמת, הדיאלוגים שלו קריאים, ישראלי מאד אך עלילתו מדברת אל בני-אדם באשר הם, והוא מרתק למדי. זה לא עניין של מה בכך למי שככל הנראה זהו ספרה הראשון. עד כאן החדשות הטובות. החדשות הפחות טובות הן שככל הנראה זה לא מספיק.
תמרה לוין, מרצה זוטרה להיסטוריה של עם ישראל בתל-אביב, נשואה ליואב שמסיים את ההתמחות בפסיכולוגיה. הספר נפתח בטיסתה של תמרה לארה"ב, לכנס אקדמי שיחרוץ במידה רבה את גורלה המקצועי. על הפרק ההחלטה אם היא תקבל את המשרה הנכספת באוניברסיטה, והכנס מזמן לה אפשרות לקבל המלצה ממרצים נחשבים בחו"ל, כמו גם להתמודד עם המתחרה שלה על המשרה: אורנן יועד, שמשתתף בכנס אף הוא.
אלא שנקודת המפנה לא מתמצה בקידום המקצועי. הספר חושף בפנינו את מסלול חייה של תמרה ואת תסכולה העיקרי, שנובע מן העובדה שתמיד זרמה עם האירועים, ולמעשה מעולם לא עשתה בחירה של ממש. בין אם מדובר בהחלטה מה ללמוד ובין אם למי להינשא, תמרה חשה שתמיד נצמדה למה שפשוט היה שם עבורה, בלי ששאלה את עצמה מה באמת היא רוצה. את התלבטויותיה הבלתי-פוסקות היא מנסה לשכך בהבטחה לעצמה שזה רק ל"בינתיים". וכרגיל, קל לבדוק כמה אנחנו באמת רוצים או אוהבים את מה שאנחנו עושים על-ידי זה שאנחנו מנסים משהו אחר. לכן אין זה מפתיע שתמרה, שיואב תמיד היה שם בשבילה, מתפתה לבדוק איך תרגיש אם תלך פעם אחת אחרי מה שנראה לה כרצון של ממש. אלא שכשמדובר בניסיונות שבני-אדם מעורבים בהם, לא רק שקשה לחזות את התוצאות, אלא יש להם גם נטייה לצאת משליטתנו. ואז, כמו ששוב, לצערנו, אנו יודעים היטב – לפעמים אנו מאבדים את שני העולמות.
הספר בנוי היטב. ניסיונה של המחברת בתסריטאות ניכר הן בבניית העלילה על-פי כל הכללים, של עלילה עיקרית המשתלבת בעלילת או עלילות משנה, והן ביצירת דיאלוגים לא מאולצים, שהיא התרומה העיקרית שמעלה לספרות העברית מי שמביא עמו ניסיון בתסריטאות או מחזאות. לו הייתי מבקרת טלוויזיה, ו"לנצח בינתיים" היה סדרה מקורית, הייתי ודאי אומרת שטוב שיש לנו סדרה כזו, שהיא לא-יומרנית, מגובשת למדי, וכמעט טובה בסוגה. אז את כל אלו אומר גם על ספרה של טהרלב בן-שחר, שתורמת לקורפוס העברי ספר לא יותר מבינוני, שנחמד להעביר אתו אחה"צ חורפי של שבת או טיסה קצרה.
אז אם כל כך טוב, מה כל כך רע? ציפיות המבקר, מן הסתם. ניתן לנסח זאת באופן הבא: הספר היה ודאי מקבל ציון גבוה יותר לו היה מיועד לבני הנעורים. אולי כי יש בו משהו פשטני, אולי כי הדמויות קצת שטוחות, אולי כי המסר הרומנטי שלו מתאים לגיל. דמותו של יואב, למשל, מצוירת באופן בעייתי עד כדי חוסר-אמינות; גבר שופע ומרעיף אהבה ללא גבול, שמקבל את בת-זוגו בדיוק כמו שהיא על כל גחמותיה, כמעט בכל תנאי, כשבפיו המנטרה הקבועה: "אני אוהב אותך", או בשינוי נוסח: "מת עלייך". התלבטויותיה של תמרה, לעומת זאת, בהחלט לא בלתי-מעניינות, וניתן היה, בקצת מאמץ, לפתח את הנושא. מאמץ כזה יכול היה להוציא מתחת ידיה של טהרלב בן-שחר ספר ממש טוב. אחרי הכל, לא הנושא הוא שקובע את האיכות. וטוב שכך, כי אחרת "מאדאם בובארי" יכול היה בקלות להפוך לרומן של משרתות.
אם כן, הברירה בעינה עומדת: אפשר לשמוח שהספרות העברית מנפיקה ספרים כאלו, שהופעתם מנרמלת במשהו את התרבות העברית. יש לנו כבר גנבים עבריים, חלקם אפילו בפוליטיקה, ויש זונות עבריות, ויש גם ספרים שלא צריך לצפות מהם ליותר מאשר שיעבירו את זמננו בקלילות, כך שכשנסיים נתפלא שכבר החשיך בחוץ. ואפשר גם לצפות ליותר, פשוט מתוך האופי הבלתי-נסבל הזה של מבקרי ספרות, שתמיד רוצים משום מה ספרות טובה של ממש. אולי אפילו נחזה בהתגשמות הציפייה הזאת בספריה הבאים של טהרלב בן-שחר. פוטנציאל יש לה.
