דודאים מן הארץ הקדושה מאת אהרן מגד. הוצאת עם-עובד, 217 עמ'
פורסם בהארץ ספרים, 25.3.1998
ביאטריס, ציירת אנגליה ונוצרית אדוקה, מגיעה לארץ ישראל ב-1906 כדי להגשים את חלומה ולצייר את פרחי התנ"ך. בעיקר היא משתוקקת למצוא את הדודאים – פרחי האהבה המקראיים.
על הקורות אותה בעת מסעה אנו למדים ממכתבים ששלחה לחברתה ונסה, אחותה של וירג'יניה וולף, ומקטעי יומן שהיא כותבת, שניהם מוערים בידי הרופא שנשלח בידי הוריה לחלץ אותה מן המצב המשברי אליו נקלעה בארץ ישראל.
באנגליה הכירה ביאטריס את מיטב הדמויות הידועות של התקופה והיתה מקורבת לחוג בלומסברי הידוע (שעמו נמנו, כזכור, וירג'יניה וולף ואחותה הציירת ונסה בל, הסופר לינון סטראצ'י ואחרים). גם בארץ היא פוגשת דמויות רבות השפעה; במסעה היא מגיעה לביתו של האגרונום אהרן אהרונסון וקושרת קשרי ידידות עם המשפחה ובעיקר עם אחותו שרה.
המסע בארץ ישראל נועד לגאול את נפשה המיוסרת של ביאטריס, שמיטלטלת בין עוצם אמונתה וחיפושה אחר הטוהר לבין תשוקותיה הבשריות, שהן בעלות אופי הומוסקסואלי ברור. והיא אכן מוקסמת מארץ בראשית מהיכולת לגעת ממש באבנים שהוזכרו בספרי הקודש ולראות במו עיניה את המקומות שתוארו בהם, כמו גם מיושביה, הקרובים כל-כך לאדמה ולטבע.
סיפורי מסעות וצליינות בארץ-ישראל יש בשפע, וגם המשבר הפסיכוטי שעוברת בארץ ישראל ביאטריס איננו זר לקוראים. יש משהו באווירתה של ירושלים שמושך אליה את כל אותם מתנבאים בשער, משיחי שקר וסתם מעורערים נפשם. "סינדרום ירושלים", מכנים אותו אנשי המקצוע, וביאטריס נותנת לו ביטוי נאמן:
אפפה אותי הרגשת חנק, מול המרחב המקיף אותי. אני כלואה, כלואה… את מתארת לך זאת? שדווקא במרחב משתלטת עלייך הרגשה שאת כלואה במלכודת? – ומורא נכנס ללבי, כאילו כל משא ההיסטוריה של אלפי השנים מונח על "כתפי, וכל עוצמת הקדושה של האתרים שמסביב מעיקים עלי, לוחצים, עד אין יכולת לנשום.
אבל שיאו של המשבר, שישים קץ לאושר הרוחני הקצר שלה, הוא גשמי וגופני מאד. ביאטריס איננה מצליחה להיות קדושה – לא קדושה נוצרית ולא קדושה אנושית כמו זו ששמה רומז לה – ביאטריצ'ה, אהבתו הבלתי-ממומשת של דנטה.
לכאורה, מעמיד הסיפור את ביאטריס כמספרת לא-מהימנה, לפחות על פי קריאה אפשרית אחת שלו. על פי רוב, מספר בלתי מהימן הוא מי שאופן שיפוטו את המציאות אינו אמין: ילד, חולה נפש, שקרן פתולוגי, או מי שבאופן ברור אחר מתנגשת ראייתו עם אופן הראייה הסביר. כאן אנו אמורים לבנות את ביאטריס כמספרת .לא-מהימנה בגלל הערותיו של רופאה, שלאורך כל הספר קורא את ביאטריס קריאה פסיכו-פתולוגית ד"ר מוריסון אינו נותן אמון בביאטריס; אך עד כמה הוא עצמו אמין? חוות-הדעת הנוספת היחידה שאנו מקבלים מפי צד שלישי מצויה במכתבה של ונסה אל הרופא, המופיע בתחילת הספר, ובו היא מדגישה שבמכתבים שקיבלה מביאטריס לא חשה בצל צלה של התערערות נפשית כל שהיא. היא גם מספרת על הסתייגותה החריפה של ביאטריס מהדעה שמצב נפשי אקסטטי הוא פועל יוצא של מצב פסיכוטי.
בכך מטרימה ביאטריס את אבחנתו של ד"ר מוריסון בדבר מצבה הנפשי אך גם מתקוממת נגדה; שהרי לדידה, גם המשבר שהיא עוברת בארץ ישראל הוא מבחן האמונה ולא משברה של הנפש. ואכן, יש משהו מקומם ופתטי כאחד ברדוקציוניזם הפסיכולוגיסטי של ד"ר מוריסון, שמרדד כל חוויה לדיאגנוזה מה-DSM, התנ"ך של הפסיכיאטרים. תיאורו מעצב את ביאטריס כאישיות תיאופטית מוכת הזיות והדחקות ליבידיאניות שהאירועים הקשים שעוברים עליה בארץ הם פרי דמיונה הקודח והריונה אינו אלא הריון היסטרי. אבחנותיו .מתובלות במיטב הז'רגון המקצועי, דוגמת פוטיזם, דליריום טרמס, מניה-דיפרסיה לטנטית ואינפטואציה דלוזית אוזלת ידם של מדעי הנפש אל מול מורכבותה של נפש האדם תוארה גם בספרות המקצועית, אך זכתה לביטוי הצרוף והמרגש ביותר בספרו של ד"מ תומס, "המלון הלבן". שם, השאלה מהי המציאות נותרת פתוחה, כשמי שרואה בפרשנות הפסיכואנליטית שלה את חזות הכל מוצג במלוא קלונו. ביאטריס היתה בוודאי יוצאת נשכרת מתיאוריות מודרניות יותר. חיים עומר ונחי אלון אומרים לנו בספרם "מעשה הסיפור הטיפולי" כי סיפור טיפולי בעל משמעות מאפשר למטופל לומר: זהו הסיפור שלי, אני הוא גיבור הסיפור, בסיפור זה יש עתיד. לו היה ד"ר מוריסון בקי בתיאוריה הזאת, היה נוכח לדעת כי סיפורה של ביאטריס, בלא קשר למציאות העובדתית המתוארת בו, מגלם בתוכו את שלוש הדרישות הללו.
תיתכן קריאה נאיווית בספר הזה – שתתענג על תיאוריו של מגד ותרגיש שהנה שוב לפניה ספר "כמו פעם", סיפור של ממש; אבל לקוראים של סוף המילניום קשה עם זה. קריאה חתרנית, מתוך מודעות ביקורתית, כמעט מתבקשת מאליה. וזו תראה מיד את מבנה יחסי הכוח שנוצר בו: ההיררכיה שעל פיה הזרה האנגליה מביטה ,מגבוה על הילידים, בעוד שהגבר הרופא מביט עליה באותו אופן, מבטל את ראייתה ומציע פרשנות חלופית .ואינו שוכח לציין לעצמו שיש אפשרות להפיק מהמקרה הזה מאמר נפלא לאחד העיתונים המקצועיים ואולם, כפי שצריך להיות מובן מעצם השימוש במונח "קריאה חתרנית", זוהי קריאה נגד המחבר ולא כזו בה הוא חובר אלינו מעבר לגבו של ד"ר מוריסון. זוהי פעולת מחאה שלנו כקוראים מתמרדים, קריאה שחותרת .תחת ההיררכיה הסיפורית שמעמיד המחבר, ולא כזאת שהוא מסייע לבנות, לפחות כקריאה אפשרית של מי היא איפוא ה"אמת" הסיפורית? של ביאטריס או של ד"ר מוריסון? יצירת האמביוולנטיות שגורמת לקורא להיטלטל בין שתי פרשנויות חלופיות על אודות התרחשות האירועים האמיתית היא טכניקה ספרותית שבמיטבה יכולה להיות מבריקה. דוגמא מובהקת לכך היא סיפורו של הנרי ג'ימס The Turn of the Screw. הבעיה כאן היא ששתי הקריאות האפשריות מתפוגגות אי-שם במהלך הקריאה, והמתח הפוטנציאלי שיש בחוסר היכולת להכריע בין שתי הפרשנויות לגבי המציאות הסיפורית, איננו ממוצה.
ההתלבטות איננה העיקר אלא נרשמת, לכל היותר, כהערת שוליים. ואילו המבנה הקוהרנטי בדרך-כלל של הסיפור קורס בסופו לתוך מין חור שחור של סתמיות.
אהרן מגד מוכתר על-גבי כריכתו האחורית של הספר כ"אמן הסיפור הוותיק". אין כל ספק כי מגד בקי במלאכתו; הוא יודע לספר סיפור במובן של יצירת עלילה גורפת והעמדת עולם בדוי, שקושר אותנו אליו ואל גיבוריו ומשכיח לשעה קלה את העולם החיצון. בעיקר שולט מגד בכלי התיאור החי, השופע, המרגש.
אלא שמשהו חסר. כשהסיפור מסתיים נותר מין טעם מר של אכזבה על לשוננו, כאילו הסיפור לא מיצה את הפוטנציאל החבוי בו עצמו. מגד אינו מצליח ליצור שיא עלילתי והתרת עלילה שמניחים את הדעת, ועל-כן נכשל בהעמדת מבנה סיפורי שמחזיק את עצמו.
