אהבה זה לא סכין מאת זאב ברגמן ושרה. ספרי פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 1998, 406 עמ', 68 שקלים
פורסם בהארץ ספרים, 9.6.1999
הז'אנר שניתן לכנותו סיפורת תראפיה, גם כשהוא במיטבו, הוא מסוכן. סכנתו היא באשליה שהוא נוטע בקרב הקוראים המטופלים, או כאלה שיגיעו בעתיד לטיפול, שכך אכן מתנהלת תראפיה: שיש מטפל אוהב, מחבק מעורב בחיי המטופל ופותח לפניו את ביתו. בקיצור: שטובתו של האחרון עומדת בראש מעייניו והוא מוכן להקדיש לו הרבה מעבר לשעה בת החמישים דקות, גם אם זה אומר לחרוג לשם כך מכל כלל מקצועי.
אלא שטיפול לא מתנהל כך. המטופל השגרתי יפגוש הרבה יותר מטפלים שידברו ביובש על חוזה טיפולי (שבדרך כלל הוא לטובת צד אחד, תנחשו איזה), שיקטעו גם את הטרגיות שבדמעות בדיוק כשמסתיימות 50 הדקות, ושגם אם יאפשרו לו להתקשר אליהם לביתם בשעת מצוקה, הנה אחרי פעמיים או שלוש של התנסות יבין שיד מושטת הוא לא יקבל בשיחות הללו. שלא לדבר על כך שכל מגע פיסי מצד המטפל, יהיה התמים ביותר ובעל הכוונות הטיפוליות הנאצלות ביותר, ולפעמים הדרך היחידה שתצלח, יתורגם מייד לעבירה אתית על החמור שבאיסורים, בגלל הניצול הפוטנציאלי של יחסי התלות הבעייתיים ממילא שיש ביחסים התרפויטיים.
אבל הבעיות של 'אהבה זה לא סכין' מתחילות הרבה קודם, ודווקא בתחום הספרותי. לספר יומרות להיות ספרות יפה ( fiction בלעז), שמתבטאות גם באכסניה בה ראה אור – סדרת 'פרוזה' – וגם מפורשות על כריכתו, המצהירה ש"קודם כל זוהי יצירה ספרותית".
אבל הוא ממש לא. חולשתו העיקרית בלתי-נסלחת לסיפור: הוא משעמם. ההברקה העיקרית שלו, כביכול, היא שהספר נכתב בידי שני הצדדים – המטפל והמטופלת. הראשון מספר את סיפור הטיפול והאינטראקציה האישית שנוצרת בינו לבינה. באלה משובצים קטעים משל המטופלת, בהם היא מביאה את נקודת ראותה על .הדברים, וכן קטעי זיכרונות מן העבר הטראומתי.
"כישרון כתיבה מדהים" מיוחס לשרה, שוב על גבי אותה כריכה. אולי כישרון, אך הוא רחוק מלהיות מדהים. "אהבה אינו סכין" איננו מהחלוצים הספרותיים הפורשים בפנינו, הנורמליים כביכול, את סיפורה של הפרעה נפשית המסופרת מפי הסובייקט שלה. קדמו לו יצירות שעשו זאת בכישרון רב יותר, בכתיבה שהצליחה לתאר את מחשכי האופל של הנפש האנושית ולהפיק ממנה תובנות עמוקות בהרבה, ובד בבד לעורר את הנאצל שברגשות האנושיים: החמלה. די אם נזכיר את "חשיכה נראית" של סטיירון, ספרון צנום, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, שמתאר את הדיכאון שעבר מחברו, ומצליח להעביר בצורה מרגשת, אם כי לא רגשנית את מה שנראה כבלתי ניתן לביטוי.
כל אלו אינם קיימים בספר שלפנינו. שרה לא מצליחה להפיק מאתנו אפילו אמפתיה, שלא לדבר על חמלה מפני שהספר לא מאפשר לקוראיו להיקשר אליה. תנאי ראשון להיקשרות כזו היא הבנה, ואילו קוראיו של "אהבה זה לא סכין" לא יצליחו, עד לסיומו, להבין מה בדיוק קרה שם, בילדותה, ומה בעצם הסיפור שלה, מעבר לתיוג המקצועי כבעלת "הפרעת אישיות דיסוציאטיווית", או מה שמכונה אישיות רבת-פנים.
הספר לא מייצר נראטיב שאפשר לחלץ ממנו קוהרנטיות כלשהי, מה שיכול היה להיות משימה ספרותית נפלאה ומאתגרת. כתוצאה מכך, גם כשקוראים את כל מעשי האכזריות להם היתה חשופה, כמעט בלתי אפשרי להזדהות אתה .שאלה גדולה שעולה מקריאת הספר היא מדוע בעצם נכתב. יתכן שהיה לכך ערך תרפויטי נפלא עבור שרה יתכן שהפסיכולוג זאב ברגמן חשב להפיק ממנו רווחים מקצועיים או לבחון את יכולתו במסלול אחר מזה שבחר לו כמקצוע. לאור ההצלחה הטיפולית שהוא נחל עם שרה, נראה שכפסיכולוג הוא יותר מוצלח. במידת מה נרמזת במהלך הספר החשיבות שהוא ייחס לכתיבתו העתידית עוד במהלך הטיפול, חשיבות ששרה ידעה לנצל במניפולטיוויות טיפוסית למטופלים, כשהשמידה את תיקה האישי שהכיל את הבסיס הראייתי העיקרי לספר שייכתב. מכיוון שהספר לא מצליח לעורר עניין או הזדהות, הוא נכשל בהשגת מטרה אפשרית של הבנת התהליך הטיפולי או אמפתיה לסובלים מהפרעה נפשית.
אבל כישלון גדול מצטייר דווקא מהאופן בו מתיימר הספר להצהיר על עצמו כחדשני ושובר נורמות טיפוליות וז'אנריות. לא רק שהטיפול נעשה בדרכים לא מקובלות, כמו שפתחנו ואמרנו, גם הספר אודותיו נכתב במשותף. אלא שרק לאחד ממחבריו יש שם משפחה. השנייה תישאר לעולם "שרה". אולי סובייקט, אך רחוקה מלהיות סובייקט מלא בעל נוכחות בעולם. סתם "שרה", כמו שמציגים המון פעמים נשים וילדים בתכניות אירוח טלוויזיוניות, כאילו אין להן שם משפחה.
תאמרו מייד שזה נועד ודאי להגן עליה; רצונה לא להיחשף בשמה המלא, לאור החושפנות המביכה כמעט שבספר, מובן מאליו. אבל מה בדבר שם בדוי? מדוע לבחור דווקא באופציה שמשעתקת ומעצימה את הדפוס הפטרוני שקיים ממילא ביחסים בין מטפל למטופל, קל וחומר בין מטפל למטופלת? כמי שעיקר עיסוקו בהעלאת חומר שכוח ומודחק אל התודעה, חבל שדווקא פסיכולוג כמו ברגמן, ששואף להציג כאן תדמית חדשנית ומתקדמת, נופל בפח כה קונוונציונלי. שהרי זוטות כגון אלו לעולם אינן זוטות, כפי שהוא עצמו אמור לדעת טוב מכולם.
המשיכה למעוות, לחולני ולמטורף היתה מאז ומתמיד משיכה אנושית, שבצדה חרדה גדולה. משהו דומה לזה ניתן לראות, למשל, בפניהם של עוברי אורח שנקלעים לסיטואציה של החייאה הנעשית באדם סתם כך ברחוב. החיים האפרוריים והמונוטוניים מתמלאים לפתע דרמה. לא סתם דרמה, אלא כזאת הקשורה בגבול הממשי שבין חיים למוות. יחסי המשיכה-דחייה שחשים רוב האנשים כלפי ה"שיגעון" נובעים, כך אומרים לנו המומחים מכך שבכל אחד מאתנו יש פוטנציאל "להשתגע", אם נדבר רגע בלשון מאד לא מקצועית, ונחוץ רק הטריגר הנכון. אנו מתבוננים איפוא במשוגעים מתוך בהלה גדולה, וגם מתוך רצון לראות "איך זה". אם לשפוט על-פי "אהבה זה לא סכין", זה בעיקר משעמם.
