כתיבה לא תמה – על כתיבתן של יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג מאת פנינה שירב. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 302 עמ', 64.90 שקלים
פורסם בהארץ ספרים, 28.7.1999
מהי כתיבה נשית? האם היא מוגדרת ככזו על-ידי מין המחבר או שמא היא מגלה מאפיינים ספרותיים יחודיים?לקורא מן השורה פחות אכפת מכל השאלות האלו. כאשר הוא נהנה מספר, מה אכפת לו מי כתב אותו? שאלות כאלה מעניינות, מטבע הדברים, שני סוגים של קהילות מקצועיות. הראשונה היא קהילת המחקר הספרותי, שהבחנות תיאורטיות ותיאוריות הן חלק מהכלים בהן היא מנתחת את מושא המחקר שלה ומנסה לתת לו פרשנות הדוקה ועשירה יותר. השנייה היא קהילת המחקר הפמיניסטי, שניסיון למצוא קול נשי מובחן הוא חלק מסדר-היום המקצועי שלה. רק בשלב שני יכולים תוצרי המחקר הכפול הזה לחלחל אל תודעתו של קהל הקוראים מן השורה, ולהפוך לחלק מקריאה מתוחכמת יותר של טקסטים ספרותיים. ספרה של שירב הוא עיבוד של עבודת הדוקטור שלה, וככזה הוא שיטתי ובהיר באופן דיונו. הספר מתמקד בפואטיקה של שלוש סופרות ישראליות: יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג, מתוך ניסיון למקם אותן בשיח הפמיניסטי לשם כך מקדימה שירב מבוא קצר וחיוני לתיאוריות פמיניסטיות בביקורת הספרות והזרמים השונים שרווחים בה היום.
אחת ההתלבטויות המרכזיות של ביקורת זו היא בין התבדלות ויצירת קטגוריה נשית נפרדת, לבין השתלבות בתרבות הדומיננטית, תוך כדי ניסיון לשנות את הנורמות שלה. זוהי כמובן רק מקבילה ספרותית לקונפליקט הכללי שמלווה את הפמיניזם מאז ראשיתו.
טענה מרכזת במחקר הספרות הפמיניסטי היא שספרות נשים יוצרת סלקציה תימטית שונה, שנובעת ממיקומן החברתי בשוליים. טענה שנייה רואה ב"אחרותה" של ספרות הנשים תולדה של תנאי גישה שונים אל שיח הקבוצה הדומיננטית, כאשר תפקידה של הביקורת הפמיניסטית הוא לחשוף משמעות במקום ה"שתוּק" וה"מכוסה", שמתחת לפני השטח של אופני הייצוג המקובלים.
הבחנה מסייעת נוספת היא בין הביקורת הפמיניסטית האנגלו-אמריקאית לבין זו הצרפתית. הראשונה מתמקדת במציאות ובהתנסות, שהטקסט הספרותי רק משקף. השנייה, שצומחת מן הפוסט-סטרוקטרליזם לזרמיו, טוענת שהלשון אינה אמצעי שקוף ונייטרלי אלא כלי מתווך שמרחיק את הסובייקט מהמגע המיידי עם המציאות, כלומר: "הלשון עצמה היא גוף הנגוע באופני ייצוג תלויי תרבות שאל תוכם נקלע הדובר ובתוכם הוא 'מדובר'בעל כורחו." כאשר הנשיות נתפסת, א-לה קריסטבה, כמטאפורה למעמד של שוליות ושל חתירה תחת המרכז ההגמוני, הופכת הביקורת הפמיניסטית לקול נוסף – גם אם מרכזי – בביקורת הפוסט-מודרנית נוסיף רק כי מותר גם לכפור לחלוטין בקיומו של קול נשי, להחליט שבוחנים את היצירה רק על פי ערכה – האמנותי ולבודד אותה ממידע לא-רלוונטי כמו מי כתב אותה. מובן שההקשר החוץ-ספרותי שלה של כל יצירה זה של החיים עצמם – משופע בהבחנות בין גברים לנשים: פסיכולוגיות, סוציולוגיות ופוליטיות. אבל להבחנות אלו יוכל להתייחס רק מחקר היסטורי על הספרות, לא מחקר פואטי.
ככל שהמבוא התיאורטי של שירב אפקטיווי, הרי המעבר ממנו אל הפואטיקה התיאורית בעייתי. בהציגה את קווי המתאר של הספר, היא איננה ממקמת את עצמה באופן ברור ביחס לתיאוריות שסקרה בראשיתו. לצורך כך לא מספיקות הצהרות כלליות דוגמת:
"כמתחייב מהנושא, העיון ביצירות הנידונות כאן מתמקד בהיבטים תימטיים הקשורים בזהות ובחוויה הקיומית הנשית. בהקשר זה גם נבחנות דרכי הכתיבה המרכזיות שהיוצרות מסגלות לעצמן לצורך ייצוגה של הזהות הנשית ולסימון מיקומה במערכת התרבותית".
אפילו לא להתחייבות, להתייחס "לייצוגי נשיות ביצירות עצמן ולאיתור סימנים של מודעות גלויה או סמויה לכתיבה מעמדת שיח נבדלת הניתנת לייחוס למגדר".
שירב מעמעמת את ההכרעה – ההכרחית – שקיבלה, מה לאמץ מכל השפע המחקרי הזה. איזו עמדה תיאורטית מנחה אותה בבחינת יצירותיהן של הסופרות שבהן בחרה לעסוק? או בניסוח שיהיה אהוב על חוקרי ספרות: כיצד מתייחס עיקרון הסלקציה שלה אל התיאוריות שסקרה קודם לכן?
הדיון בשלוש הסופרות וביצירותיהן הוא נרחב ומעמיק. צרם לי ששירב בוחרת לסיים את הטיפול בטקסטים של הנדל דווקא בנקודה בה חלה, לטענתה, התמורה בתפיסתה של הכותבת את הנשיות. שירב כותבת: "הכיוון שהוצע כאן הוא לקרוא את הטקסטים של 'הכוח האחר' דווקא תוך הבלטת אותו תהליך, אכן סמוי וחמקמק, של "היבדלות מה'כוח האחר', היבדלות רגשית ופואטית של הכותבת המוצאת מחדש את כלי הביטוי שלה עצמה וכן:
שינוי זה מעיד על השתחררות מהצורך להסוות את הקול הנשי או להכפיפו לקול גברי או בלתי אישי [ו]השילוב בין קול זה לבין ההעדפה, בספרים המאוחרים, לסיפורים שבמרכזם עומדות דמויות נשים מקנה ערך אוטונומי לחוויה הקיומית כפי שהיא נחווית, כפי שהיא נתפסת וכפי שהיא נמסרת על-ידי נשים.
לא נותר לנו אלא להאמין לה, מאחר והיא איננה בוחנת את היצירות שבאות אחרי "הכוח האחר", כפי שמתבקש מההתפתחות הדיאכרונית שהיא טוענת לה, ולא מבססת את טענתה בראיות טקסטואליות :בסיכום מצביעה שירב על מבנה עומק משותף ליוצרות השונות מבחינת תבנית החניכה הנשית שהן מציגות הגיבורה מוצבת בצומת בין שתי מורשות – של האב ושל האם – ונקראת לבחור ביניהן, בחירה שנושאת משמעות לגבי הגדרת זהותה ומיניותה. בחיפוש אחר זהותה ודרכה, עליה לנטוש את האופציה שמייצג האב ולפענח את הצופן הנשכח שמרכיב את מורשת האם.
אצל כהנא-כרמון ואלמוג מוצאת שירב
התמודדות אינטנסיבית וממושכת יותר עם ייצוגים מקובלים של נשיות ושל הבדלי המינים, על יחסי הכוח ביניהם. בהכללה ניתן להגדיר נשיות זו כמהות 'מדוברת', החווה את עצמה כאובייקט, ולפיכך נשיות סבילה, תלותית, מזוכיסטית, קורבנית, שמרחב קיומה הבלעדי כמעט הוא בערגה הרומנטית לאישור העצמי בראי הזולת, בן המין השני.
ייצוג הנשיות הזה מלווה בהכרה, מצד המחברות, בכוח הפיתוי הגדול של הערגה הזו. שתיהן גם חותרות להבין מדוע נשים מניחות לעצמן להיות מדוברות באמצעות .השיח הגברי, מהם הגורמים להפנמת ייצוגי נשיות אשר מראש מפקיעים מהן עמדת סובייקט למרות שדמויות הנשים אצל הנדל משוחררות מפיתויי הייצוגים הרומנטיים, הן רחוקות מרחק רב מעצמאות ואוטונומיה. זהותן נגזרת במידה רבה ממעמדן ביחס לגבר – כבנות או כרעיות. העמדה שעולה מיצירותיה היא איפוא דטרמיניסטית וקודרת הרבה יותר, מסכמת שירב. שהרי לא עומדת בפניהן כל דרך חלופית, כזאת שמתאפשרת, למשל, על-ידי חשיפת מערכת הדימויים הכוזבים.
הסיכום לוקה מעט בחסר, לטעמי. לאחר ניתוח כה מפורט של כל אחת מן הסופרות בנפרד, מתעוררת ציפייה לאמירה משמעותית, מתוך חיבור והשלמה למבוא התיאורטי שהוקדם לספר. נראה לי שאותו חיבור רופף שעליו עמדתי, בין התיאוריות לבין הנחות היסוד של הניתוח הספרותי והתרבותי של היצירות, הוא גם מקור החולשה של הסיכום. ולמרות חולשותיו של הספר, אין ספק שהוא ימלא חלל בדיון התרבותי שלנו, שקולות נשיים חסרים בו במפגיע. נותר רק לשאול אל מי הוא מדבר.
ספרי פרשנות ספרותית הם קטגוריה בעייתית מבחינת קהל היעד שלהם. לא יהיה זה מוגזם להניח שמעטים האנשים שקוראים בהם להנאתם. בדרך-כלל, הם משמשים מקור לעבודות וספרים נוספים שנכתבים על אותם .סופרים או יצירות. ככזה, ישמש 'כתיבה לא תמה' מקור מצוין למתעניינים ביצירותיהן של הסופרות הנדונות בו בדומה לבורסה שמעסיקה את מדורי הכלכלה, שמייצרת רווח מרווח, אוויר מאוויר, מייצרת "הבורסה הספרותית" טקסטים מטקסטים; תוצריה משמשים לא לקריאה הנפוצה אלא מופנים מראש לקהילה מקצועית .מצומצמת, שפרשנות ספרותית של טקסטים היא עיקר עיסוקה אך דווקא כשמדובר בהבחנות פמיניסטיות, אנו נדחפים בעל כורחנו לחיים עצמם, לרפרנס במציאות. שהרי "קול נשי", אם ישנו, אינו מתבטא רק בספרות אלא גם בחיים ובפרקטיקות השונות שלהם. ושלא כמו באמנות" פרקטיקות אלו הן בחלקן תכליתיות מאד. לשאלה אם ישנה חשיבה נשית, קבלת החלטות נשית, או דרכי ניהול נשיות, יש השלכות חשובות על כולנו, גם על מי שאינו מתעניין בבורסה הספרותית.
קרוא וכתוב 