פורסם בקפטן אינטרנט, 30.3.1999
האינטרנט הוא מדיום בהתהוות. זוהי עובדה מלהיבה אך גם תובענית. האופן שבו מתעצבת עיתונות הרשת, או עיתונות דיגיטלית (E-media) בתחילת דרכה, קובע נורמות שישפיעו מאוד על התקשורת החדשה בעתיד. חלוצי המדיום נדרשים, על כן, להיות מודעים לאחריות שמוטלת עליהם. באופן מצער, דומה כי העובדה שכל זה מתרחש בסייברספייס, גורמת למדיום החדש להפגין דווקא קלות ראש מסוימת, שאינה מתיישבת עם המקצועיות הדרושה.
נכון, גם בשאר כלי התקשורת המצב לא מרנין. לדבר על אתיקה מקצועית לאחר פרשת האזנות הסתר נראה כמו תמימות. אך הדרישה להיות מקצועי והגון היא דרישה שתוקפה לא קהה. המדיום לא אמור לקבוע את איכות התכנים, ולא את מקצועיות העושים במלאכה. דווקא מכיוון שמדובר במדיום חדש, אפשר וצריך לעשות אותו טוב יותר מהישן.
אתיקה מקצועית פירושה, ראשית לכל, הדרישה להיות מקצועי. המקצועיות מכפיפה את בעל המקצוע לכללים מסוימים. "העיסוק באתיקה הוא עיסוק באידיאל המעשי של הארגון או המקצוע, המפרט איך מן הראוי להתנהג", כך אומר פרופ' אסא כשר, ראש הקתדרה לאתיקה מקצועית ופילוסופיה של הפרקטיקה באוניברסיטת תל אביב וחבר מועצת העיתונות ומערכת בתי הדין שלה (ועל פי חובת הגילוי הנאות, גם מנחה אותי בכתיבת דוקטורט). הדרישות שהאתיקה המקצועית מציבה הן ישימות, ומופנות לאנשים בשר ודם. כלליה מתבטאים, כאמור, במקצועיות עצמה, בייחוד המקצועי של העיסוק (למשל חיסיון רפואי ברפואה, או בקשת תגובה בעיתונות), ובמעטפת החברתית, על אילוציה השונים (רופא נדרש לקבל הסכמה מדעת, עיתונאי לא להוציא דיבה).
הדרישה למקצועיות מתבטאת בקודים האתיים באזכור "כבוד המקצוע" כשהם מתייחסים לפעולה לא מקצועית הפוגעת בדימוי המקצוע בעיני הבריות, אומר כשר. האתיקה המקצועית גם מובחנת משאלות משפטיות כמו כפיפות לצנזורה, צווי איסור פרסום וזכויות יוצרים, וחלותם על הרשת.
זה עיתון של היום?
בשני היבטים של עיתונות רשת לא אעסוק כאן. האחד, היבט מקצועי שנוגע לאופן בו יוצרים עיתונות רשת מותאמת מדיום. משמע, לא לקחת עיתון קיים ולהעביר אותו להייפר-טקסט, אלא לבצע כמה שינויים שמתחייבים מאופי המדיום. השני הוא הקשר בין תוכן מערכתי לפרסום, היבט אתי בעייתי שדורש כתבה נפרדת.
כדי לבדוק עד כמה משפיעים המדיום החדש ומאפייניו הייחודיים על אופייה של עיתונות הרשת, ועד כמה זו כפופה לכללי האתיקה המקצועית של העיתונות, יש להבחין בין שני סוגים של עיתונות רשת. לאחד משתייכים עיתונים שקיימים ב"עולם האמיתי" ויש להם מהדורת רשת (כמו הארץ, גלובס, עיתון תל אביב ומקומוני רשת שוקן); עם השני נמנים עיתונים שקיימים רק ברשת. האחרונים, כפי שניתן לצפות, מציבים את רוב הבעיות.
מהדורת רשת של עיתון קיים מעלה לאינטרנט את התוצר המוגמר, המשותף, של הכתבים, העורכים והמגיהים שלה, שאמורים לעשות מלאכתם נאמנה: לפרסם עובדות בדוקות ומדויקות, להביא תגובה לטענות ולפרסם גילוי נאות של אינטרסים הקשורים לפרסום. תוצר זה מתפרסם, לצד מהדורת הנייר, במהדורה מקוונת (לפחות כל עוד מהדורת הרשת של העיתון לא מוסיפה פריצות חדשותיות, כפי שעושה, למשל, הניו-יורק טיימס). בעיתונים כאלה, עיקר הבעיות יהיו בהשלכות הטכנולוגיה על המוצר.
גם עיתון מודפס תלוי בבעיות טכנולוגיות, אך הקשר בין הטכנולוגיה לתכנים הדוק במיוחד באינטרנט. אין דומה איחור בהגעת עיתון הבוקר למנוי מפני שלמפיץ היה תקר באופנוע, לקושי הקבוע של מהדורות הרשת לעלות בזמן קבוע. "גלובס" מתעדכן מדי יום בשעה 19:00, אך את האינפורמציה הזאת יוכל לגלות רק מי שנכנס להוראות ההדפסה של העיתון. במהדורה האנגלית, לעומת זאת, מופיעה שעת הפרסום (18:00) ממש מתחת לכותרת. לפני שגלובס שינו את עמוד השער שלהם, הופיע המידע הזה במקום בולט יחסית גם במהדורה העברית.
דורון אביגד, עורך מהדורת האינטרנט של גלובס, אומר כי ישנן ידיעות שעקב פרסומן המאוחר יופיעו רק באתר; כך קרה כאשר מונה שר אוצר בשעה 19:00. באירועים דרמטיים כמו הכרעת הדין במשפט דרעי או נפילה בבורסה, תעודכן מהדורת הרשת בהתאם. גם "הארץ" מודיע על שעת העדכון רק במהדורה האנגלית. בזמנו פירסם הארץ און-ליין גם את מועד העלייה לאוויר של המהדורה העברית: כל בוקר ב-9:00. היום ההודעה לא מופיעה, על אף שאייל יניב, מנכ"ל IOL, מסר שהמחויבות לשעה 9:00 בעינה עומדת, ובפועל המהדורה מופיעה כשעה לפני כן.
את עיתון תל אביב אפשר לקרוא ברשת, על פי רוב, ביום שישי בצהריים. מי שמחפש את מקומוני רשת שוקן בסוף השבוע, לעומת זאת, מצוי בבעיה. לא יום ולא שעה, ובאין תאריך קשה במיוחד לדעת מהדורה של איזה שבוע נמצאת באוויר כרגע. האומנם קשה יותר לעמוד בלוח זמנים של העלאת מהדורת רשת מאשר בהורדת עיתון לדפוס? אין ספק ששביתה בבזק, כמו זאת שהתקיימה לפני שבועיים והשביתה גם את קווי הנל"ן, יכולה להציב בעיה של ממש לעיתונות מקוונת. אך שביתה כזאת לא מתרחשת כל שבוע. ראוי היה כי במקרה כזה יצהירו מהדורות הרשת במקום בולט על מועד עלייתן לאוויר, ומגזיני הרשת על מועד עדכונם. תמיד ניתן לפרסם התנצלות במקרים חריגים של איחור.
יד קלה על המקלדת
למדיום החדש מאפיינים ייחודיים שמשפיעים על יישום כללי האתיקה המקצועית. לעומת עיתונות הדפוס הלינארית, לרשת אופי מורכב ודינמי שמאפשר לשכתב לאחור ואף למחוק כתבות שהתפרסמו. בנובמבר 1998 פירסם מגזין IOL כתבה של אורי קושניר שעסקה ב"קשר הדתי", כביכול, שמאחורי אינדקס האתרים "תפוז". לטענת קושניר, קשר זה הוא שהביא את "תפוז" לא לפרסם אתר העוסק בסאדו-מאזו באינדקס שלהם.
בעקבות פניית "תפוז", הורדה הכתבה – לא רק ללא מלת הסבר, אלא מבלי שצוין עצם הורדתה. חיפוש בארכיון המגזין מעלה כי לא ניתן למצוא אותה גם היום; לעומת זאת, התגובה לכתבה מופיעה, יחד עם תגובת קושניר. מצב משונה, ללא ספק. אייל יניב: "אין לכתבות המגזין משך זמן קבוע מראש בו הן נשארות און-ליין. במקרה הזה, הורדה הכתבה לאחר 24 שעות. אכן היתה פנייה מצד "תפוז", אך לא איום בתביעה משפטית. הפנו את תשומת לבנו לבעיות בכתבה", אומר יניב. גם הוא מודה כי העובדה שהכתבה לא מופיעה כיום גם בארכיון היא חריגה; בדרך כלל הכתבות שהתפרסמו במגזין נשארות בו, והוא תולה זאת באותה בעייתיות.
לו היתה כתבה כזאת מתפרסמת בעיתון נייר, קרוב לוודאי שהיתה מתפרסמת התנצלות או תיקון טעות. בעיתונות מודפסת פשוט לא ניתן, טכנית, למחוק כתבה בדיעבד. קרוב לוודאי שכתבה כזאת לא היתה מתפרסמת כלל, מפני שלא נבדקה כראוי, או מפני שלא צוין בה כי האתר שעליו נכתב שייך לכותב.
מדוע כללים בסיסיים אלה לא יושמו לגבי מגזין מקוון? האם הידיעה שהמדיום מאפשר, טכנית, להוריד כתבה או לשכתב אותה לאחר פרסומה מביא ליד קלה על המקלדת? גם טעויות מביכות בהגהה, ידיעות כפולות או שיוך שגוי של כותרת לתמונה ניתנות לתיקון בקלות. אך קלות התיקון אינה סיבה טובה לחוסר ההקפדה. זו רשלנות, שמשדרת חוסר מקצועיות.
יש טוענים כי דווקא המצב בעיתונות הנייר בעייתי יותר. תיקון לידיעה שגויה או בעלת פוטנציאל דיבתי יתפרסם רק לאחר כמה ימים, בגיליון אחר, ובינתיים יצטטו עיתונאים מהידיעה המקורית. גם לאחר שנים, יוכל תחקירן לגשת לארכיון ולהשתמש בכתבה שיש בה אי-דיוקים או פגמים חמורים יותר. דווקא הרשת, שבה המידע זמין כל הזמן, מאפשרת לתקן את הטעויות האלה בזמן ולהביא את המידע המדויק ביותר.
גם גדי שמשון, עורך וואלה!, לא בטוח שתיקון לאחור הוא ניצול המדיום לרעה, "בתנאי שתהיה מתכונת מסודרת וייכתב במפורש מתי הוכנס תיקון ולמה". אך שכתוב לאחור הוא כה בעייתי, עד כי קשה לראות כיצד אפשר לתמוך בו. כשלא ניתן לקבוע את האותנטיות של ידיעה, הדרך לזיוף מאמרים ותזות קצרה מאוד.
פרופ' כשר: "ארכיון של עיתון צריך לעמוד בשתי מערכות כללים, של ארכיון ושל עיתון". ארכיון של עיתון נייר צריך לספק את התיקון בצמוד לכתבה שגויה. הארכיון הוא הזיכרון של העיתון, הוא לא יכול להשמיד כתבות לא נכונות, אבל הוא חייב להביא את מלוא האינפורמציה, כפי שגם עיתון חייב להביא את מלוא האינפורמציה הזמינה לו ברגע נתון.
כאשר מדובר באינדקס או ארכיון על האינטרנט, צריך לשאול אם הוא עיתון או היסטוריה של העיתון. עיתון יכול לסלק נתונים אם הם מתעדכנים או מתחדשים, ואז ייתכן שעיתון יתעדכן גם לאחור, כדי למחוק טעויות, תוך ציון מפורש של עובדה זו. כשמדובר במאגר היסטורי של העיתון, חייבים להציג את הכתבה המקורית, ולתת לינק לתיקונים כדי לא להטעות. נדרשת, אם כן, הבחנה ברורה בין אקטואליה להיסטוריה.
אם פורסמה טענה לא נכונה על איש מסוים, אפשר למחוק אותה בחלק המעודכן של האתר, אך לא בארכיון שלו. באינטרנט אפשר ביתר קלות לפרסם את התגובה בצמוד לכתבה המקורית ולא רק בארכיון, מה שלא מתאפשר במדיום המודפס. הרי לנו מאפיין ייחודי שאפשר לנצל לטובת האתיקה המקצועית והקוראים כאחד.
ב"וואלה! היום" (עוד גילוי נאות: אני כותבת בו מדי פעם), הוסיפו הערה כזאת לכתבה פארודית בשם "תראו מה האנלייזר הביא על איציק מרדכי". קצין משטרה שהיה מעורב בחקירת האנלייזר פנה וביקש להוסיף הבהרה כי מדובר בכתבה בעלת אופי סאטירי, למען הסר ספק. האם היתה זו הצעה שאי אפשר לסרב לה? גדי שמשון אומר שלא. זו לא היתה בקשה רשמית, והוא התייחס אליה בחיוך. הפארודיה האמיתית, לטעמו, היא עצם העובדה שצריך להוסיף הערה כזאת לכתבה שבין השאר כוללת את "גילוי" שירי האהבה שכתב מרדכי לכוכי ולשאול מופז.
כשכועסים בבזק
הורדת מידע מאפיינת גם אתרים שאף שאינם כלי תקשורת, הם חלק ממינהל ציבורי ואמורים לעמוד בכלליו. משרד התקשורת העלה את דו"ח גרונאו לאתר שלו בדיוק לשעה, עד שעלתה גם חמתם של בכירי בזק. כאן מדובר בדו"ח פומבי של ועדה ציבורית, שסוקר בעיתונות וגם חזר בסופו של דבר לאוויר. דוברת משרד התקשורת מסרה בתגובה כי הדו"ח הכיל נתונים עסקיים של חברת "בזק", שפנתה וביקשה לא לפרסמם. משרד התקשורת בדק ומצא כי יש מקום להיענות לבקשת החברה. מאוחר יותר הועלה הדו"ח שנית לאתר, ללא אותם נתונים.
שלא כמו בשאלת התיקון לאחור, שמשון טוען שכל פרסום עיתונאי, בין אם ברשת ובין אם מחוצה לה, חייב לעמוד בכללי אתיקה בסיסיים. החשדנות שבה מתייחסים למתפרסם ברשת היא משונה, הוא אומר, כשזוכרים שענקי תקשורת כמו סי-אן-אן, טיים והבוסטון גלוב פירסמו בשנה האחרונה מידע שגוי (בשוגג). "כלי תקשורת שרוצה שיתייחסו אליו ברצינות צריך להתייחס אל עצמו ברצינות, ולא חשוב באיזו צורה הוא מעביר את המידע".
"הגולשים יחליטו"
"אקסיומה", מגזין מקוון חדש לתרבות, נקט גישה מרעננת בכך שבחר מיוזמתו לכפוף את עצמו לכללי אגודת העיתונאים. תמי זילברג, שעורכת את המגזין יחד עם עמנואל בר-קדמא, גם רשמה אותו בלשכת העיתונות הממשלתית. תרבות היא תחום כיסוי שמועד לבעיות אתיות, אומרת זילברג, וקל לחרוג. "אקסיומה" הוא עיתון מוקפד (טכנולוגית ותוכנית כאחד). לדוגמה, זהות הקוראים ששולחים ביקורות – יוזמה ש"אקסיומה" מעודד – תיבדק תמיד בעולם האמיתי.
חשיבותה של ההכרזה היא בעיקר בהצהרה על חיוב עצמי, שהרי אפשר לשמור על הכללים גם מבלי להכריז על כך. הצעד הזה משקף חוסר נחת מהמצב הקיים, שבו חלק גדול מעולם העיתונות, ברשת ומחוצה לו, נעדר מיומנות ונגוע בחוסר מקצועיות. האנרכיזם שמאפיין את הרשת מפתה לקבוע שגם כאן אסור לקבוע כללים.
אייל יניב, שמצדד ככלל בעמדת "הגולשים יחליטו", מספר שבכנס עיתונאות מקוונת שהתקיים לאחרונה באטלנטה התלהבו באחד הפאנלים מעיתונות רשת שלא תיכנע לשום כללים, וגם לא תידרש לדיוק, משום שתמיד אפשר לתקן. מה שצינן את השמחה היה דווקא תגובת הקהל.
הטענה שכלי תקשורת חייב להתייחס אל עצמו ברצינות ולבנות תדמית אמינה שתתבסס על רצינות תכניו ומהימנות מקורותיו היא ללא ספק נכונה, אך אין בה די. היא אינה יכולה לשמש אמתלה לאי ציות לכללי האתיקה. עמדת "הגולשים יחליטו" מתבססת, כביכול, על חופש הבחירה של הצרכן אם להשתמש במוצר (כלומר, במידע), ואיזו אמינות לייחס לו. ראיית העיתונות כשוק פרוע היא ההיפך הגמור מגישה מקצועית אליה.
נכון שבאינטרנט יש מבחר הרבה יותר גדול מאשר בעיתונות הנייר. בשני קליקים אפשר להגיע למיטב עיתונות העולם, ולא להיות תלויים רק בעיתונים שיוצאים בישראל. בעולם האמיתי אפשר אולי לדבר על יכולת הבחירה של הצרכן, אך היא לא קיימת; כשכולנו תלויים בשלושה עיתונים, איך אפשר לדבר ברצינות על חופש בחירה?
מותו של הסקופ
יש בעיות שאינן נפתרות באינטרנט, ויש בעיות חדשות. ברשת כמעט שאין משמעות למושג סקופ. כשידיעה שפירסם לפני שלוש דקות עיתון אחד תופיע בעוד חמש דקות גם אצל כל השאר, קשה לדבר על בלעדיות. המשמעות היא שאמות המידה שעל פיהן מחליטים לאן לגלוש כדי לקבל מידע כרוכות יותר בנוחות הגלישה, בוויזואליות, וכמובן באמינות ובמגוון התכנים. כל אלו רק מחזקים את הצורך במקצועיות. אם עיתונות צריכה להיות מודרכת על ידי כללים – והיא צריכה – נכון הדבר גם לעיתונות הרשת. מי שנמצא באינטרנט בשביל האנרכיה, יוכל לספק את תאוותו באתרים פרטיים.
