במובן מרכזי, חורגת השאלה אשר מנוסחת בכותרת מתחום הדיון האתי, ששיקולים של כדאיות זרים לו. אבל אפשר להצביע על כמה כיוונים אשר משפרים את איכות הארגון, ואת תפקוד הפעילים בו, כאשר אלו מכפיפים עצמם לשיקולים אתיים.
פן מרכזי, ולעתים נשכח, של האתיקה המקצועית, קשור דווקא למונח השני בצמד המלים הזה: אתיקה מקצועית פירושה, ראשית לכל, הדרישה להיות מקצועי. המקצועית מתבטאת בציות לכללים מסוימים, המבטאים אידיאל מעשי של ארגון, מקצוע או עיסוק, ומפרטים את ההתנהגות הנדרשת מן החברים בו. מבחינה זו האתיקה המקצועית אינה מותרות שאנו בוחרים אם לאמץ, אלא דרישות כלליות של מקצועיות בכלל ושל המקצוע הספציפי בו מדובר; בהיותן כאלו הו מסייעות, למעשה, לביצוע מיטבי ולכן גם להישגים המקצועיים שניתן להגיע אליהם. להיות מקצועי פירושו, למשל, לא לחפף, לא לעשות בערך או "על-יד", אלא לבצע משימה באופן מתוכנן, מדויק וממצה. לנהוג בנאמנות למטרה המקצועית של הארגון או העיסוק, מבלי להיקלע לניגוד אינטרסים. הדרישות המקצועית הספציפיות משתנות על-פי טבעו של המקצוע. כך, למשל, נדרשים העוסקים ברפואה לשמור על חיסיון רפואי; עיתונאים חייבים לבקש תגובה מנשוא הידיעה שהם מפרסמים. ישנם גם אילוצים דמוקרטיים אשר מוטלים על העיסוקים השונים מכוח כלליה של המסגרת החברתית שקיבלנו על עצמנו, שמתייחסים אל בני-אדם כאל יצורים אוטונומיים ובעלי כבוד אנושי. כך, יידרש רופא לקבל הסכמה מדעת לטיפול, ועיתונאי לא להוציא דיבה. בעמותות המתקיימות על כספי ציבור, נדרשת הקפדה מיוחדת בשימוש בהם.
תיתכן חפיפה מסוימת בין כללי האתיקה לבין חוק העונשין. אך יש להפריד בין ההיבט המשפטי להיבט האתי הפרדה שהמשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל מטשטשת. ישנם דברים חוקיים שלא ייעשו, וההיאחזות בשאלת המעמד המשפטי שלהם מזיקה לשיפוט הנכון והראוי. במקרה של המגזר השלישי, אם כן, נפריד בין חוק העמותות ותקנון העמותה שהוא מחייב, שאנו נדרשים לפנות אליו שעה שיש לבדוק האם העמותה פועלת באופן תקין, לבין הקוד האתי, שאמור להנחות את פעולת העמותה ופעולת חבריה בכל עת. קוד אתי מבטא את רוח הארגון; ישנם ארגונים בהם הם כללי האתיקה משמשים גם ככללים משמעתיים, שמוסדות פנימיים יכולים להטיל סנקציות על בסיסם (כך המצב, לדוגמא, במועצת העיתונות). בארגונים אחרים הם מייצגים סטנדרט שמנחה את איש המקצוע בפעולתו. הן כללי ה"עשה" והן כללי ה"לא תעשה" אמורים לסייע לארגון לשפר את תפקודו ופעולתו. כאשר הם מופרים, השאלה שעומדת במוקד הדיון איננה איזה עונש יש להטיל על מי שפעל בניגוד לכללים, שהרי לא מדובר באחריות תחת דיני העונשין (אם במקביל בוצעה גם עבירה פלילית, מובן שיש לטפל בה בכלים המשפטיים), אלא איזה לקח צריך הארגון להפיק על-מנת לפעול טוב יותר בעתיד. השאלה של הסקת מסקנות אישיות במקרים כאלו תלויה באופי הארגון, בשאלה עד כמה מדובר בסוגיות המערבות אתיקה ציבורית, שבה הדמויות הפועלות משמשות דוגמא וצריכות להיות נקיות מכל רבב. מובן שרצוי כי הנורמות שעומדות ביסוד כללי האתיקה יופנמו על-ידי מרב האנשים, כך שפחות משיופעל מנגנון הגינוי, תילקח האחריות האישית.
ואכן, שום קוד אתי אינו שלם ללא מבנה תומך שמספק הדרכה ומבטיח שקיפות ומתן דין וחשבון. על-כן, ברור שלא די בניסוח הקוד האתי, ואפילו לא בפרסומו או בהצגתו בפומבי, אלא הארגון מחויב לדאוג כי חבריו יכירו אותו היכרות פעילה, וכי הוא יוטמע לתוך עבודתם היומיומית. עליו לעשות כך באופן יזום ופעיל, ולא להשאיר זאת לעניין הגובר בסוגיות אתיות ובהיבטים האתיים של מעשים ופעולות, שהוא מבורך בפני עצמו.
המגזר השלישי 25, מרץ-אפריל 2000
