קרוא וכתוב

עת מוכנים להצדיק את הלא-ייעשה בשם הסולידריות הלאומית, מתקוממת הסולידריות האנושית שבי. כאשר אנשים מוכנים לעשות מעשים נוראים לאנשים אחרים, אין זאת אלא משום שהם חדלים להיות בני-אדם בעיניהם. ואני אינני מעוניינת להיות אחותם של אנשים כאלו

איזה קסם יש בה, במלה 'שלי', שמצדיק את הפניית גבנו להכרעותיה של האמת חסרת-הפניות? (ויליאם גודין)

לא כל בני-האדם נולדו אחים. אך כל בני-האדם נולדו שווים. כך, לפחות, קובעת ההכרזה האוניוורסלית לזכויות-האדם,(1) המסמך שמהווה את הבסיס בן-זמננו לדרישות המוסריות של בני-אדם לכבוד אנושי וקיום הגון, מתוקף אנושיותם. אלא שמן העובדה שיש לי זכות, לא נובע שאני יכולה להשתמש בה באופן שמזיק לזכויותיהם של אחרים. ניתן להתווכח על השאלה האם מן הראוי שאנשים יאבדו חלק מזכויות-האדם שלהם עצמם כאשר הם רומסים את זכויות הזולת, אך אני רשאית להתנער מהם באופן אישי. אינני יכולה, ואינני רוצה, להיות אחותם. הערכתי אותם אינה נקבעת על-פי מוצאם הלאומי אלא על-פי האופן בו הם נוהגים באחרים. שום אדם איננו אי ושום משפחה איננה מבודדת; היא חיה בחברה ומקיימת זיקות שונות לאנשים, משפחות וקבוצות אחרות. אם זוהי אהבה, זוהי אהבה שתלויה בדבר.

האם מן הראוי כי ל'אחוות אחים' (brotherhood) יהיה מעמד בהכרעות פוליטיות או מוסריות? בחינה של שאלה זו תיתקל במהרה בשתי אינטואיציות מוסריות, שדומה כי הן מתנגשות ביניהן: זו אשר מתבטאת בציווי המוסרי "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין",(2) וזו הקובעת כי הצדק הוא עיוור, ועל-כן דורשת לא לשאת פנים.

העמדה של 'אחוות אחים', כפי שמעיד שמה, נגזרת מאנלוגיה בין משפחה לפוליטיקה. היא מתבססת על ההנחה כי הקהילה הפוליטית איננה נקבעת באופן שרירותי, אלא מגלמת יחסי קרבה בין חבריה, בדומה למשפחה או ליחידות קרבה אחרות. הטענה כי כשם שליחידה המשפחתית מותר להעדיף את חבריה, כך מותר הדבר גם לקהילה הפוליטית, שאזרחיה חברים בה במובן העמוק של המלה. משמעות הדבר היא שחברות בקבוצה מספקת סיבה להעדיף את חבריה. טיעון זה דורש הצדקה, משום שהוא מהווה חריגה מדרישת השוויון. האם סולידריות קבוצתית מבססת הצדקה כזו? האם קרבה היא טעם מוסרי להעדפה?

טיעון גורף

התשובה השלילית שאתן לשאלות אלו מיד תתבסס, ראשית, על כך כי ההשוואה בין קרבה משפחתית לקרבה לאומית איננה תקפה. שנית, כי גם לו ניתן היה להשוות ביניהן, הרי שבעוד שבנסיבות מסוימות מותר להעדיף על-בסיס קרבה משפחתית, הרי הנסיבות שבהן מתעוררת שאלת הקרבה הלאומית – אוסרות על העדפה כזאת. ושלישית, כי חובותינו כלפי בני-אדם באשר הם, והרגש האנושי שמתעורר בנו נוכח סבלם – ללא קשר ללאום אליו הם שייכים – רלוונטיות לשיפוט מוסרי גם של בני הלאום שלנו.

ניתן להצדיק יחס שונה אל מקרים דומים לכאורה, אם מצליחים לבסס שוני רלוונטי ביניהם, שיצדיק את היחס הלא-שוויוני. האמנם שייכות לאומית יוצרת שוני כזה, אשר מצדיק יחס מיוחד כלפי בני-עמי לעומת בני-אדם אחרים? גישה בולטת אחת שעונה תשובה חיובית לשאלה זו, מנסה לבסס את זכותנו להעדיף את בני-ארצנו על קרבה שקיימת בינינו, קרבה הדומה לקרבה משפחתית וכמוה מצדיקה, כביכול, העדפה של שייכים על-פני זרים. אך זהו טיעון גורף, שאיננו מוכיח את עצמו במציאות המודרנית, של קהילה מדינית שאיננה חברת פנים-אל-פנים ואיננה יוצרת, בהכרח, חובות של קרבה או אחווה. חיינו מורכבים מעגלים מעגלים, של סוגי קרבה ואחווה שונים. יש מי שהקהילה המקצועית היא המרכזית בחייו, ועמיתיו למקצוע חשובים לו לאין ערוך משכניו; יש מי שחבריו הם משפחתו האמיתית. ויש מי שיהודי היושב בברוקלין קרוב לו יותר מ'גוי' המשרת עימו בצבא. מי יקבע מהם יחסי-הקרבה החשובים בחיינו? מי יאמר לנו את מי להעדיף על-פני מי? אין חולק על העובדה כי חלק גדול מעולמנו מושתת על קשרי קרבה והעדפה, אך תהיה זו שגיאה להתייחס אל כל הַקְשרים המיוחדים כמקשה אחת. קיימים הבדלים בדרגה ובאיכות בין קשרים שונים, כמו בין בני-זוג, בני אותו עם ואזרחי אותה מדינה. על-כן לא נכון יהיה להקיש, לדוגמא, מיחסים בין הורים לילדים ליחסים בין אזרחים, ולגזור גזירה שווה על סוגי קרבה שונים. כאשר המתנחלים באים אלי בדרישה להתייחס אליהם כאל אחים, הם מנסים לכפות עלי את הגדרתם ככאלו. אבל אפילו לגבי אחים של ממש – שבקשר-הדם אליהם לא ניתן לכפור – קרבה איננה יכולה להיכפות. קרבה היא דבר שאנו בוחרים בו ומגדירים לעצמנו; הוא איננו יכול להיות מוגדר עבורנו על-ידי אחרים.

לא רק שלא כל העדפה על בסיס קרבה משפחתית היא מוצדקת, אלא שברי כי לא ניתן להסיק ממנה הצדקה של העדפה על בסיס לאומי. ישנן נסיבות בהן אני רשאית להעדיף את הקרובים לי; בעצם הגדרת הידידות בין אנשים מובלע עיקרון של העדפה, שהרי העדפתי אותם על-פני אחרים בעצם זה שבחרתי לי אותם כידידי. על-כן, מובן כי אני רשאית להעדיף להתרועע עימם ולא עם אחרים. לא ניתן גם לגנות אותי על שאני יושבת ליד מיטת חוליים של ידידי ולא ליד מיטת זרים. אין בכך העדפה בלתי-הוגנת שלהם, המפלה אחרים, שהרי נכונותי לעשות למען חברי מעבר למה שחובתי הרגילה כלפי בני-אדם דורשת היא היבט מכונן של יחסי החברות בינינו. עם זאת, יש לי חובות גם כלפי זרים; גם אם אין אני חייבת לאסוף פצוע זר אל ביתי ולהאכילו, כמו שעשה השומרוני הטוב, עלי להגיש לו עזרה ראשונה, למשל, ולא להשאירו מדמם על אם הדרך כפי שעשו השניים שקדמו לו.(3)

השאלה, אם כן, איננה האם קשרים חבריים, משפחתיים או לאומיים קיימים. השאלה היא האם – ובאלו נסיבות – הם גוברים על העיקרון של חוסר-פניות, שמדריך חלק לא פחות חשוב מהמערכת המוסרית שלנו. בסופו של דבר, כל עניינו של המוסר הוא הדרישה לשקול גם אינטרסים של אחרים. פעולה מתוך אינטרס עצמי איננה פעולה מוסרית אלא פעולה אינטרסנטית. המוסר מטיל מגבלות על האינטרסים שלנו, בכך שהוא דורש מאתנו לראותם כאינטרס אחד בין רבים, ולא כבעלי מעמד מיוחד רק משום שהם שלנו. כל אדם הוא מיוחד, עולם מלא, אך דווקא בשל כך אסור לו לדרוס אחרים.

ההקשר הוא הקובע איזו מי משתי האינטואיציות הבסיסיות והמנוגדות יש לאמץ: את זו אשר דוחפת לסייע קודם לקרוב לך, או את זו הפוסלת העדפה כבלתי-מוסרית. בעוד העדפה של הקרובים אלינו היא קומונסנסית מאד בתחומים הפרטיים של פעולה אנושית, הרי עמדה פוליטית-מוסרית ננקטת בתחום הציבורי. וככזו, עליה להתבסס על שיקולי מוסר חסר-פניות, ולא על קרבה. נושא משרה ציבורית איננו רשאי להעדיף את חבריו או את בני-משפחו במכרז, למשל; בחברה מתוקנת, נפוטיזם הוא פסול. גם מי שתומך בהעדפה לא יראה בעין יפה כי שופט שמקורב לנאשם לא יפסול את עצמו מלשבת בדין. עיניה של אלת הצדק מכוסות משום ש'הצדק עיוור'. ואנו מצפים כי הוא יהיה עיוור להיבטים כמו מוצא, לאום, מין, גיל, דת, מעמד חברתי וכדומה – כדי שהצדק יתן את הטון, לא האינטרס העצמי.

מובן כי אדם קרוב אצל עצמו, וכי החדשות אודות מה שקורה במדינתנו מעניינות אותנו יותר, על-פי רוב, ממה שמתרחש מעבר לים. אך האם עניין זה גוזר חובה מוסרית? האם מדינה רשאית להתעלם מרעב באפריקה רק משום שהגוועים ברעב אינם אזרחיה? האם העובדה שבני הלאום שלי בחרו לחיות בשטחים הכבושים, לשתף-פעולה עם הכיבוש ולחזק את משטר ההפרדה שיצר, אשר רומס את כבודם וחייהם של התושבים הפלסטינים משוללי הזכויות, מחייבת אותי להזדהות עם הצד שלהם בסכסוך? התשובה עבורי היא ברורה, ושלילית. אבל מהו מקורה של התשובה הזאת? היא נסמכת על הערכים עליהם באה להגן הדמוקרטיה המהותית: ערכים של כבוד האדם והזכויות המגיעות לו באשר הוא אדם, שאינן ניתנות להפקעה. היא נסמכת על מאבק בכל נטייה גזענית ולמען שוויון זכויות מלא לכול. היא נסמכת על סירוב לקבל את הסמכות שנוטלים לעצמם אנשים לקבוע דמו של מי סמוק יותר, ואת האדישות לסבלו של האחר, רק משום שהוא אינו שייך לקבוצה הלאומית שלי. כאשר אני רואה מבוגר הרודף אחרי ילד ומכה אותו למוות, אין הזעזוע שלי, והתייצבותי האינסטינקטיבית לצד הילד וכנגד המבוגר, תלויים בשייכותם הלאומית. גם קרבה לאחים בשר-ודם איננה בלתי-תלויה בדבר; קרבתי לאנשים תלויה בדברים שהם עושים, באיזה סוג אנשים הם. אם יתברר שרצחו, או מעלו – האם לא ישתנה יחסי כלפיהם, משום שבמובן מסוים שוב אינם אותם אנשים? האם לא אגנה את מעשיהם רק משום שהם חברי או אחי?

מיהו בן-אדם

כאשר אנשים מוכנים לעשות מעשים נוראים לאנשים אחרים, אין זאת אלא משום שהם חדלים להיות בני-אדם עבורם. כמוהם כאומרים "מי זה בן-אדם, את זה אני קובע!". ואני, אינני מעוניינת להיות אחותם של אנשים כאלו. אינני מוכנה לשפוט אותם כבעלי 'אחריות מופחתת' רק בגין מוצאנו הלאומי המשותף, ולמרות כל מה שהם עושים לזולתם. ההכרעה לצד מי לעמוד חייבת ליפול. ואשר לי, אהדתי נתונה תמיד לאלו שנמחצים מתחת למגף, לא לאלו שרומסים אותם, תהיה אשר תהיה שייכותו של כל אחד מהם.

עת מוכנים להצדיק את הלא-ייעשה בשם הסולידריות הלאומית, מתקוממת הסולידריות האנושית שבי. כאשר אדם מדמם ברחוב, הוא איננו שייך לקבוצה: הוא אדם הסובל כאב. "כבר לא יהודי/לא ערבי/,ערטילאי".(4) כאשר אני רואה אנשים הבועטים באדם אחר, מבזים אותו, שוללים את זכויותיו, אני תוהה כיצד הם מהינים לבקש ממני להיות אחותם ולא אחותו. על איזו חציית קווים הם מוחים כנגדי – מהנאמנות השבטית אל האחווה האנושית? הקווים האמיתיים החוצים בין אנשים אינם קווי הגבול או הלאום אלא ההזדהות האנושית, היכולת לשים את עצמי בנעלי האחר ולחוש את הכאב והפחד שלו; במלה אחת, חמלה. מי שאיבד את כל אלו, יבקש לשווא אחר קרבה משפחתית, שלעולם לא תהווה להן תחליף. סופו, כמו שכתבה דליה רביקוביץ, שילעלע רק את הרוק אשר בפיו, עד סוף ימיו.(5)

"דמוקרטיה אינה יורה באזרחיה", אמרתי בלהט לאחד מידידי לאחר הרג 13 האזרחים הערבים באוקטובר. והוא, בתבונתו, השיב לי: "ובאזרחים של מדינות אחרות – כן?". לא. באף אחד. אלה האחים שלי, אלה האחים.

הערות

1 "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון. לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה". סעיף א' להכרזה לכל באי-עולם בדבר זכויות האדם.

2  בבא מציעא, עא.

3  ג'ודית ג'רוויס תומסון מבחינה, על-כן, בין השומרוני הטוב לבין השומרוני ההגון באורח מינימלי (ר': Judith Jarvis Thomson, A Defense of Abortion, Rights, Restitution & Risk, Harvard University Press, 1986). ברוב מדינות העולם לא קיימים 'חוקי השומרוני הטוב', האוכפים עזרה הדדית. בישראל עבר חוק כזה, המחייב הושטת עזרה בנסיבות מסוימות, הנקרא 'לא תעמוד על דם רעך'.
4 דליה רביקוביץ, "עגלה ערופה".
5 דליה רביקוביץ, "And sympathy is all we need, my friend".

פורסם בארץ אחרת 3, מרץ-אפריל 2001