ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה מאת ד.א.פ.סאד. מצרפתית: מיכה פרנקל, אחרית דבר: ואב רינון, הוצאת בבל, 248 עמ'
פורסם במעריב, 17.9.1999
כמו פרשני הספורט, שבמשך שנים ניחמו אותנו על ההישגים הדלים של ספורטאי ישראל באולימפיאדה באומרם ש"העיקר ההשתתפות", כך אפשר לומר על הספר שלפנינו, שעצם יציאתו בעברית היא הישג. מעבר לשאלות נוקבות בדבר ערכו האסתטי והפילוסופי, שעוד יישאלו כאן, 'ז'וסטין' הוא ספר שצריך להיות על המדף העברי, ויפה עשתה הוצאת 'בבל' שזיכתה אותנו לא רק בתרגום שלו, אלא גם באחרית דבר, שזורה אור על היבטים חשובים בחייו ובכתיבתו של המרקיז דה-סאד.
במידה רבה 'ז'וסטין' הוא אנטי-תזה למחזה המוסר של ימי הביניים, ותגובה ישירה ל'פאמלה, או המידה הטובה ושכרה' מאת סמיואל ריצ'רדסון, אחת היצירות הבולטות של המאה ה-18. מטרתו של סאד, שאותה הוא מנסח במפורש בפתיחת הספר, היא להציג את ניצחון המידה הרעה, שהיא דרך הטבע, ואת תבוסת המידה הטובה, שאיננה אלא מוסכמה חברתית שיש לנתץ. לפנינו, איפוא, הניגוד הקלאסי בין טבע לתרבות, שהעמידו כבר היוונים, בלבוש מחודש:
…תרבות אשר ערערה על עקרונות הטבע, לא נטלה ממנו את כל זכויותיו. מלכתחילה נבראנו – יצורים חזקים ויצורים חלשים – בכוונה שהחלשים יהיו משועבדים תמיד לחזקים (עמ' 188).
שתי תפיסות העולם הללו, שתי גישות מעשיות לחיים, מתגלמות בספר בשתי דמויות. אחותה של ז'וסטין, ג'ולייט, ממנה נפרדת הגיבורה בתחילת הספר, משליכה מאחוריה את האמונה הדתית ואת הצניעות, משרכת דרכיה כהלכה וזוכה תוך מספר שנים לעלות בסולם החברתי, תוך שהיא צוברת ממון והשפעה. ז'וסטין לעומתה, עוברת שורה ארוכה של אסונות והתעללויות מידי אנשים שבהם היא שמה מבטחה, אשר מאפשרים לסאד להדגים בפירוט רב (ומייגע מעט) את שלל האופנים בהם שואב אדם את תענוגו העז ביותר מהסבל הגופני שהוא גורם לזולת. שהרי
הצורך ברוע הוא המניע הראשון בגחמותינו; ככל שהפשע חמור יותר, עז הגירוי שהוא מעורר בנו. בשלב זה אין לקבול אלא על בינוניות האמצעים: ככל שאנו נוקטים אמצעים אכזריים יותר, העונג עז יותר (עמ' 179).
מי שיחפשו בספר את המוניטין שיצאו לסאד כמי שהנטייה המינית הידועה לשמצה קרויה על שמו, יתאכזבו, אולי. לא מפני שחסרים בספר תיאורים קשים של השבעת תאוות (גבריות) על-ידי גרימת כאב בכוונה תחילה, אלא מפני שבמידה מסויימת מתעוררת תחושה שהם מסופרים (מפי קורבנם) כדי להיפטר מהם, לצאת ידי חובה. הם אפילו לא ממלאים את הפונקציה הראשונית של פורנוגרפיה – לעורר – משום שהם מכניסטים במידה מופרזת, ולכן משמימים.
לא סתם כתב סאד שלוש גירסאות לספר, כאשר אחד השינויים המרכזיים שהכניס בו, כפי שמאיר את עינינו יואב רינון באחרית-דבר המאלפת שלו, הוא המעבר מסיפור בגוף ראשון לסיפור בגוף שלישי. בכך, לדבריו,
נפרצו הגבולות הלשוניים שהכתיבה דמות אשר מעצם הווייתה אינה נוטה להיכנס לפרטים בכל הנוגע לתיאורים מיניים. כל הארועים אותם משתדלת ז'וסטין לעקוף מופיעים עתה בלשון ברורה ובוטה, ובכך מתאפשרת לקורא גישה ישירה אל גופה של ז'וסטין ולמעשיהם של מעניה.
חבל, אם כן, שלא צורף נימוק להחלטה לתרגם דווקא נוסח זה, שגם סיומו אינו עולה בקנה-אחד עם מה שהוא מטיף לו.
לא רק ברובד האסתטי של 'ז'וסטין' מרובים הפגמים; הדיון הפילוסופי שמלווה את הספר מייגע אף הוא. אחרי הפתיחה הדרשנית שלו, מפקיד סאד את המשימה בידי כמה מהדמויות הגבריות. גברים אלה מסבירים לנערה התמה שרצונו של הזולת הוא כקליפת השום. היחסים האנושיים בכלל, ויחסי המין בפרט, מוצגים כמשחק סכום אפס: מה שמענג אותי, נגרע מזולתי. המצב המכונה בתורת-המשחקים win-win situation, שבו שני הצדדים מרוויחים, אינו מוכר לסאד:
האין זה ברור ומחוור שהאישה אינה יכולה לחלוק איתנו דבר בלא שייגרע משהו מאיתנו, וכי בשותפותה בהנאה היא גוזלת מהנאתנו? (עמ' 132).
סאד מוסיף ושוזר את תלאותיה של ז'וסטין במסרים כגון אלו, שמיועדים לשכנע אותה ואותנו, שמכיוון שהטבע מאשר את מעשי הרשעים, מוטב להצטרף אליהם. חבל שההגזמה וההגחכה בספר אינן מאפשרות התמודדות רצינית עם תפיסת העולם שלו. שלא כרינון, אינני סבורה שהנקודה היא כי "יכולה אישה זו או אחרת לבוא ולטעון שאם החירות להיות אישה פירושה להיות שפחתו של גבר, אז אין זו אלא עריצות במסווה". טענה זו אינה טענה של 'אשה זו או אחרת' אלא טענה ערכית לגבי סוג היחסים הרצויים בין בני אדם. העמדה שאל להם לבני האדם להשתמש בזולתם כבחפץ, ודאי לא לגרום לו יסורים, היא טענה פמיניסטית רק באותה מידה שבה היא מוסרית. אם רוצים להתמודד ברצינות עם תפיסת עולמו של סאד, כאן יש להתחיל.
קרוא וכתוב 