השמכאן מאת גי דה מופאסאן. מצרפתית: אביבה ברק, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד סימן קריאה, 264 עמ'
פורסם במעריב, 15.10.1999
מופאסאן בעברית הוא תמיד חגיגה, מה גם ששלושים הסיפורים שלפנינו מובאים בתרגומה המצוין של אביבה ברק, שגם בחרה וכינסה אותם בקובץ זה. מאחרית הדבר הקצרה של ברק, מתברר כי מופאסאן היה בעל הספק מדהים בכתיבה: תוך שתים-עשרה שנה כתב שישה רומנים, עשרים כרכים של נובלות וסיפורים קצרים, ויותר ממאתיים כרוניקות בעיתונים שונים. מופאסאן מוכר לקורא העברי מאותם סיפורים משלו שנלמדים, או נלמדו בזמנו בשיעורי הספרות בבית-הספר: סיפורו הידוע 'המחרוזת' היווה הדגמה קלאסית לסיפור פואנטה.
מופאסאן של ה'שמכאן' הוא מופאסאן שונה מאד, אם כי בחלק מהסיפורים קיים יסוד של גילוי או הפתעה מסוימת. ב'הפגישה', פוגש הברון דטראי את אשתו בנפרד ברכבת מפאריס לניס. בפגישת האקראי מוצא הברון כי אשתו יפתה לאין שיעור מאז פרידתם, עליה ציווה לאחרי שראה אותה בפגישה אינטימית עם גבר אחר. בעצם, הוא מגלה כי הוא רוצה שתשוב לחיות בביתו וזוהי גם פקודתו, זכות הבעלים על רכושו. אלא שלברונית יש תוכניות אחרות ובמהרה הוא מגלה כי אין הוא אלא קלף-משחק בידיה. חוסר הוודאות בה הוא נותר עם סיום הסיפור אופייני לעולמם של כמה מגיבורי 'השמכאן', וגם למצב הידיעה של הקוראים בסיפורים.
בעיקר מאפשר הקובץ לקוראיו לגלות את עולמו הרוחני של אמן הסיפור הזה, שהמאבק של גיבוריו בעולם שמסביבם אינו אלא התגלמות מאבקם עם עצמם ועם עולמם הפנימי, על השדים שנחשפים לעיניהם המבועתות. בסיפור 'פיירו', מבקשת גברת לפבר להיפטר מכלבה הקטן, אותו אימצה מפחד הגנבים, בגלל קמצנותה החולנית. פיירו הקטן מורד לבור הזבל, זירה למחזות קשים ונוראים: כל כלב המושלך לשם ניזון משאריות קודמיו, עד שנזרק לבור כלב אחר. או אז מתרחש מאבק לחיים ולמוות, כשהחזק יותר טורף את חברו החלש, וכן הלאה.
סיוטי החרטה שפוקדים את גברת לפבר לאחר שפיירו מושלך לבור, גורמים לה לשוב ולבקר אותו, ולמשמע נביחותיו המתוקות, להשליך לו אוכל לבור. כך היא שבה ועושה מדי יום, עד שעולה שוב ההתלבטות בין פיירו לבין קמצנותה, כאשר יום אחד מתברר שכלב נוסף הושלך לבור, ובהיותו חזק יותר גוזל מפיירו את מזונו. עד כאן, מחליטה גברת לפבר: היא לא תאכיל מעתה את כל הכלבים הנטושים של הכפר, רק כי פיירו חלש יותר. אומרת ומסבה את גבה, מותירה את פיירו להיות קורבן נוסף לחוק החזקים.
גורלו המר של כלב מתלווה גם לסיפור 'האכסניה', בה נותרים שני גברים לשמור על אכסניית הרים בחורף קשה ומושלג. כשאחד מהם איננו חוזר מטיול הבוקר שלו, יוצא השני לחפש אחריו, אך לשווא. הוא נותר לבדו ב מרחבי השלג הבוהקים, ושוב לא תהיה לו מנוחה. הבדידות האיומה מטריפה עליו את דעתו, ובטירופו, נדמה לו כי רוח חברו שבה להטרידו, ומאשימה אותו כי לא חיפש אחריו די. את מחירו של טירוף הבדידות הזה הוא ישלם בחייו.
העיצבון והדכדוך שורים לא רק בביעותי הלילה או בסיוטיה של נפש שיוצאת מדעתה, אלא מלווים את החיים האנושיים באשר הם. המספר של 'האושר' מיטיב לתאר את בני-הלוויה הקבועים האלו של חיי אדם, לפי גירסת מופאסאן:
דומה עליך אז שהכל עומד להסתיים, החיים והיקום גם יחד. אתה תופס פתאום את עומק עליבותם של החיים, את הבדידות השורה על הכל, את אינותם של הדברים, ואת ערירותו הנוראה של הלב המרדים את עצמו ושוגה בחלומות שווא עד המוות(עמ' 137).
ב'האושר' לא נידונה הגיבורה לגורל הזה, משום שהיא קמה ועושה מעשה. בחירתה בקצין זוטר בן איכרים גוזרת עליה, אמנם, חיים פשוטים בארץ גזירה, תוך ניתוק ממשפחתה, מעמדה וכל קשריה, אך היא יודעת אושר.
ההגיון הפנימי של רוב הסיפורים, לעומת זאת, איננו מוביל לאושר אלא, כדברי ברק, לשיגעון, התאבדות או מוות. זוהי תוצאת החרדה הגוברת והולכת מפני המוכר שהופך לזר, מסתורי ומאיים. לא העולם החיצוני הוא שמאיים על האדם: נפשו המסוכסכת היא העושה זאת. דומה כי כתיבתו הקדחתנית של מופאסאן, הדחף להספיק עוד ועוד לנוכח חייו המתקצרים והולכים, היתה הפתרון שמצא לביעותים שאיימו עליו לא פחות מאשר על דמויותיו.
קרוא וכתוב 