קרוא וכתוב

התפרסם בקפטן אינטרנט, 18.5.1999

מהי השפעתה של פורנוגרפיה מקוונת על ילדים? האם אפשר, וצריך, למנוע מהם את הגישה אליה? מרים ברנר, מומחית לטיפול וחינוך מיני, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, אומרת שפורנוגרפיה היא נתון קיים וצריך לקבל אותה כחלק מהחיים. המלחמה בה, גם במדינות שבהן היא מחוץ לחוק או מנוגדת לדת הרשמית, מעולם לא הצליחה. פורנוגרפיה מוכרת, ונגד ביזנס קשה להילחם.

חשוב להבחין בין ילדים ונערים שגולשים לאתרי סקס או צופים בסרטים כחולים באופן אקראי כדי לספק את סקרנותם, לבין משתמשים כבדים וקבועים, שזהו התפריט המיני העיקרי שלהם. עבור אלה, הסכנה היא שהפורנוגרפיה עצמה תהווה מקור לחינוך מיני. "סכנה", כי הפורנוגרפיה היא אמנם נתון קיים, אבל כזה שמביא ללא מעט נזקים.

מה לומדים ילדים?

שמין לא קשור לרגש ולקשר. בעוד שרוב האנשים רוצים מין כחלק מקשר, רגש ואהבה, יחסי מין פורנוגרפיים מתקיימים בין איברים ולא בין אנשים, מכיוון שהבסיס שלהם הוא טכניקה, לא ביטוי לקשר אינטימי.

שיחסי מין הם פעולה המתבצעת בין יותר משני אנשים. במציאות, אומרת ברנר, אורגיות וחילופי הזוגות הם תופעה שלא שורדת. או שהזוגיות לא מחזיקה מעמד, או שההתנסות מופסקת כי היא מסכנת את הזוגיות.

התנהגות יוצאת דופן מוצגת כנורמה, ומעוותת את התפיסה של המין. מין עם ילדים, עם חיות ויחסים סאדו-מאזוכיסטיים קשים, שכיחים מאוד בפורנו, בעוד שבמציאות הם נחלתם של אנשים בעלי הפרעת אישיות קשה. בנוסף למין מעוות, מייצגת הפורנוגרפיה מין לא מציאותי. משך האקט המיני הוא ארוך מאוד, כתוצאה מעריכה של קטעים רבים שצולמו לאורך זמן, ומככבים בהם איברי מין שגודלם לא מייצג.

השפלת נשים. נשים מוצגות כאובייקט מיני, כמי שתפקידן לעורר גברים ולא כסובייקט בעל צרכים ורצונות. במציאות, רוב הנשים רוצות ליטוף ורוך. הפורנוגרפיה מעבירה מסר הפוך.

חדירות ממושכות וחזקות שגורמות לנשים להיאנק ולצרוח מהנאה. זאת משום שהיא נעשית על-פי פנטזיות של גברים, ועבורם.

בידור או מודל חיקוי?

זו לא תיאוריה מלומדת. אלו הם המסרים שנבדק ונמצא כי ילדים ובני-נוער מפנימים כתוצאה ממגע אינטנסיווי עם פורנוגרפיה. זה, פחות או יותר, מה ששומעת מרים ברנר כשהיא מעבירה שיעור בחינוך מיני לילדים בכתה ח'. אנשים מבוגרים יודעים שפורנו הוא לא מין "אמיתי", והם מתבדרים או מתעוררים מזה. לעומתם, מתבגרים בראשית חייהם המיניים, מנסים לחקות את מה שהם רואים. ההשלכות על איכות החיים האינטימיים של האדם הן קשות. לכן, עיקר החשיבות היא לחנך מתבגרים לצפות ולגלוש באופן ביקורתי.

פורנוגרפיה ואלימות הם שני דברים שמיוחס להם נזק ולכן נוטים לצנזר אותם, לפחות ביחס לקטינים. את רואה דמיון ביניהם?

ברנר: כמו בפורנוגרפיה, גם כמות האלימות שרואים בסרטים היא חסרת פרופורציה ביחס למציאות. למרבה המזל, אנשים רואים גם קטעי מין אחרים, בסרטים רגילים, שבהם לפחות יש רגש.

אמרת שלא צריך להילחם בפורנוגרפיה. מה צריך לעשות, אם בכלל?

האחראים על החינוך המיני הם ההורים. נכון שקשה להם להתמודד, כי על פי רוב הם עצמם לא קיבלו חינוך מיני הולם. אחריות ההורים היא להבהיר לילדים שזה לא טוב לגלוש לאתרי סקס או לצפות בסרטים כחולים. הילדים יחפשו את הפורנו, אבל כשהם יראו את החומרים, הם יידעו למה ההורים חושבים שזה לא טוב. צריך לנצל כל פתח לשיחה, ואף ליזום אותה. אם ההורים חוזרים הביתה ורואים את הילדים צופים בסרט כחול, לא כדאי להיכנס לעימות. מה שצריך לעשות הוא לנצל את ההזדמנות כדי לשוחח על הפורנוגרפיה, על המסרים שלה ועל ההבדל בינה לבין המציאות. במקביל צריך לקבל חינוך מיני, לזוגיות ולקשר, מהגן ועד סוף התיכון.

כשמדובר באינטרנט, ההורים לא יגלו את הקלטות בארון. הם יכולים לא לדעת כלל באלו אתרים גולש הילד. צריך לחסום לילדים את הגישה?

אם ילד בגיל 10 יראה אתרים שמוצג בהם אונס – זה ללא ספק יגרום נזק. לכן צריך שההורים יפקחו על מה שהילדים רואים. צריך לשוחח אתם, לומר להם: 'אנחנו יודעים שקיים חומר כזה באינטרנט, ואנחנו לא רוצים שתגלשו לאתרים האלו'. עצם זה שהילדים יודעים שההורים לא רוצים שהם יראו את זה, גורם להם להסתכלות שונה. הרבה פעמים ילדים בגיל ההתבגרות מתמרדים, אבל בתוך תוכם הם יקשיבו ויקחו בחשבון את מה שההורים אומרים, גם אם לא יראו את זה כלפי חוץ. אי-אפשר לחסום לחלוטין את הגישה; הילד תמיד יוכל לראות אותם אצל חבר.

לא "רק תמונה"

גישתה של ברנר שונה מאוד מהמלחמה המשפטית המתנהלת (במיוחד בארה"ב), נגד הפורנוגרפיה המקוונת, ונגישותה לילדים. ההבחנה בין מבוגרים לילדים מתבטאת גם במישור המשפטי, כאשר ישנן פרקטיקות חברתיות שהשתתפות בהן נמנעת מילדים (כמו גיוס לצבא). הבחנה זו נשענת על ההנחה שילדים יכולים להינזק יותר ממבוגרים מחשיפה לתכנים מסוימים, בגלל חוסר בשלות נפשי שאיננו מאפשר דין-וחשבון ביקורתי.

כולנו רוצים שהסייברספייס יהיה מקום פתוח וחופשי. השאלה היא רק אם אפשר לנתק אותו ממישורי "העולם האמיתי" להם הוא נושק. התשובה היא, ככל הנראה, שלילית. גם בסייברספייס נרצה שיישמרו כללים מסוימים, שמאפשרים לחיים להיות נסבלים.

המלחמה על הפורנו ניטשת בין אבירי חופש הביטוי לבין שמרנים ריאקציונים. אבל המציאות קצת יותר מורכבת. על פורנוגרפיה רוצים להגן, בדרך-כלל, מאותם טעמים בגללם מגינים על חופש הביטוי, וכן מן הטעם כבד-המשקל שאין להתערב במעשיו של אדם אלא אם הם פוגעים באחרים.

מעבר לכך שגם חופש הביטוי איננו בלתי-מוגבל, האם פורנוגרפיה שייכת לקטגוריה הזו? קתרין מקינון, פרופסור למשפטים וממנהיגות המאבק הפמיניסטי בפורנוגרפיה בארה"ב, כותבת בספרה המבריק "רק מלים", כי פורנוגרפיה איננה נופלת בגדר מה שחופש הביטוי מגן עליו, משום שפורנוגרפיה איננה "ביטוי" (או תמונה, לצורך העניין): היא משנה משהו בעולם. לדוגמא, היא גורמת לזקפה.

בתקופה שבה מקובל לדבר על כל דבר כעל ייצוג, כדאי לזכור שלפורנוגרפיה כוח ממשי במציאות. מקינון רוצה להגביל פורנוגרפיה לא בגלל מה שהיא "אומרת", אלא בגלל מה שהיא גורמת. בעולם האמיתי, לא בראש.

אלימות מינית נגד נשים – אונס, הטרדה מינית וגם פורנוגרפיה – אינה רק עניין של סטייה אישית, אלא בעיה חברתית שמשקפת את העובדה שנשים מנוצלות. המשפט הפלילי לא רק אוכף איסורים (שכשלעצמם מבטאים ערכים), אלא גם מבטא את הראייה העצמית הקולקטיווית של החברה, ואת האופן בו חושבים חבריה שמן הראוי שיתארגנו חייהם המשותפים. עם זאת, השאלה אם לאסור פעולות מסוימות בחוק העונשין היא מורכבת ולוקחת בחשבון שיקולים נוספים.

נראה סביר לחלוטין שכמינימום, כאשר אפשר להוכיח קשר סיבתי בין פורנוגרפיה לאקט של אלימות נגד אשה, ניתן יהיה להגיש תביעה לא רק נגד המעשה אלא גם נגד הגורם לו. בישראל יש חוקים נגד הסתה גזעית, שמשקפים את ההכרה בכך שמלים הן יותר מ"רק מלים", מעבר לניתוח של מקינון: הן יכולות לגרום, וגרמו, למעשים. מי שתומך בחוקים נגד הסתה גזענית, צריך לעבוד קשה כדי להסביר מדוע לא יהיו חוקים נגד הסתה מינית.

מדוע שדיני העונשין לא ישקפו את החומרה בה רואה החברה ביזוי והשפלת נשים? במדינות אחרות קיימת במשפט הפלילי קטגוריה המכונה "פשעי שנאה", המבטאת את החומרה החברתית שמיוחסת לעבירות המבוצעות מתוך שנאה לקבוצה מסויימת; מדובר לא רק בגזענות אלא גם בהומופוביה, למשל. בקנדה שוקלים להטיל מגבלות נרחבות על הפצת חומרים הקשורים לפשעי שנאה ברשת. מיזוגניה – שנאת נשים – בהחלט שייכת לקטגוריית העבירות הללו. בואו לא נתבלבל: פורנוגרפיה היא ממש לא אהבת נשים.