ראש הממשלה יזם תיקון לחוק האזרחות, כך שילדים שאחד מהוריהם פלסטיני/ת (והשני/ה ישראלי/ת) לא יקבלו אזרחות באופן אוטומטי. אולי על כך נאמר "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל" (קהלת ד', י"ג).
שתי הבחנות נדרשות כאן. האחת, בין שלילת אזרחות לבין אי-הענקתה. השנייה, בין פרוצדורת התאזרחות תקינה – בימים רגילים ובשעת חירום – לבין מעמדם המיוחד של ילדים בסוגיות אלו.
שלילת זכות מול אי-הענקתה
שלילת זכות האזרחות ממי שכבר אזרח היא שלילתה של זכות מוקנית והיא חמורה יותר מאשר שינוי מדיניות שתוצאתו הוא מיסוד קריטריונים שונים להענקת אזרחות. אך גם האחרון, צריך שיעמוד במבחנים של הוגנות, סבירות ושוויון. בשני המקרים, חמור במיוחד אם התוצאה של אי-הענקת האזרחות או שלילתה היא שהאדם נהפך לחסר-אזרחות. ישראל היא צד לאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות מ-1954 אך רק חתמה, מבלי לאשרר, על האמנה בדבר צמצום המעמד של היעדר אזרחות מ-1961.
הענקת אזרחות לבגירים
בנוגע לאזרוחם של בגירים: על-פי הדין הבינלאומי הקיים, אין חובה על אף מדינה לאזרח אדם מסוים (למעט פליטים או מחוסרי אזרחות, בתנאים מסוימים). גם האמנה בדבר אזרחותן של אשה נשואה, שמטילה חובה להקל בהליכי התאזרחות של בני-זוג של אזרחים, מסייגת אותה כאשר מדובר בהגבלות שמוטלות בגין אינטרסים של ביטחון לאומי (סעיף 3.1). על-כן, אין זה כלל ברור מאליו כי מדינה שנמצאת במצב מלחמה צריכה להעניק אזרחות אוטומטית למי שהוא בן-הלאום שנלחם עמה, גם אם הוא נישא לאזרח/ית המדינה. יש לזכור כי אזרחות היא רק אחד מכמה סטטוסים שמאפשרים ישיבה בארץ והנאה מזכויות סוציאליות, לדוגמא. על-כן לא ברור כי ניתן לטעון שאי-אזרוח במצב כזה (ואפילו אי-מתן תושבות) מהווה בהכרח פגיעה בזכות לחיי משפחה. שכן גם על-פי הדין הבינלאומי, העיקרון של איחוד משפחות לא מחייב בהכרח את המדינה לאפשר איחוד זה בתוך שטחה דווקא.
הזכות לאזרחות של ילדים
ילדים מוגנים באופן מיוחד מבחינת הזכות לקבל אזרחות. שתי אמנות בינלאומיות (שישראל צד לשתיהן) מבטיחות להם אותה: האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות (בסעיף 24.3) והאמנה לזכויות הילד (בסעיף 7.1).
בנוסף, אפשר לטעון כי גם הזכות לשלמות חיי המשפחה (המוגנת בסעיף 23.1 לאמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות) והזכות מפני התערבות שרירותית במשפחה (סעיף 17.1 לאותה אמנה) נפגעת אם אחד מבניה איננו אזרח ולכן אפשר, עקרונית, לגרש אותו או לא לתת לו לחזור לארץ לאחר שיצא ממנה. אך זוהי איננה תוצאה הכרחית של היעדר אזרחות. בנוסף, כל הזכויות הללו הן זכויות שעל-פי אותה אמנה (בסעיף 4) ניתן לגרוע מן המחויבות להן בשעת חירום.
ככלל, ההגנה המיוחדת שניתנת לילדים בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, נעוצה הן בכך שילדים אינם צריכים לשלם בגין מעשיהם של הוריהם והן בכך שהם פגיעים יותר ממבוגרים ומסוגלים פחות להגן על עצמם. גם אם הסיטואציה המדינית מציבה בפנינו שאלות לא פשוטות, שינוי מקומי וחד-צדדי של מדיניות האזרחות של ישראל – כך שתפגע רק בילדים להורה בן לאום מסוים – היא בעייתית, בלשון המעטה.
