שלוש מהפכות קופרניקניות מאת זאב בכלר. אוניברסיטת חיפה-זמורה ביתן, 418 עמ' + ביבליוגרפיה ומפתח
פורסם במעריב, 17.3.2000
ספרו של פרופסור זאב בכלר הוא דיון ביקורתי בהתפתחות של פילוסופיית המדע מהמאה ה-17 ועד המאה ה-20. במרכז הדיון נמצאת התזה בדבר התרוקנותה של פילוסופיה זו מכל מידע על העולם כישות ממשית הנמצאת שם בחוץ, שבאה בד-בבד עם הדרישה המתודית והאפיסטמית לוודאות.
דרישה זו משמעה המעשי הוא התגברות על כל ספק, בעוד שפילוסופיה אינפורמטיבית – שאומרת לנו דבר-מה על העולם הממשי – כרוכה בהכרח בספק מתמיד. ספק זה מייאש את החפצים בוודאות, אך הוא הכרחי לפילוסופיית המדע האינפורמטיבית, שבה דוגל בכלר. אפשר לתמצת אותה בטענה, כי "לעולם צורה משלו שאינה תלויה בהכרתנו אותו, ולכן, מבין כל התיאוריות התואמות את התופעות יש רק תיאוריה אחת שהיא אמיתית, משום שרק היא מתארת צורה זו" (עמ' 17). דלדולה של הרוח והפילוסופיה, מתרחש עם המעבר מנסיון לגלות תיאוריות אמיתיות ואינפורמטיביות אל תיאוריות ריקות מאינפורמציה – מעבר שנובע כל כולו מפילוסופיה של יאוש: יאוש מחוסר היכולת להשיג אמת ודאית במדע.
המהפכה הקופרניקנית הראשונה שואבת את שמה מגילויו של קופרניקוס, כי השמש היא הנקודה הקבועה של היקום, והארץ, כשאר הפלנטות, היא שמסתובבת סביבה. קאנט הכתיר את הפילוסופיה שלו כמהפך קופרניקני, מכיוון שגם הוא העמיד את הפילוסופיה על ראשה: כדי לטעון שמטאפיסיקה כלשהי היא אפשרית, אמר קאנט, הכרחי להניח כי העולם מתאים לקטגוריות המרכזיות של ההכרה האנושית.
בכלר בחר את הכותרת לספרו מתוך התייחסות אירונית לאנלוגיה שעורך קאנט בינו לבין קופרניקוס. הרי בעוד שהאחרון גילה תגלית של ממש על העולם, במנותק מן ההכרה האנושית, התנה קאנט, במהלך הפילוסופי שלו, את הכרת העולם בהתאמתו לתבונתו, כך שהממשות האובייקטיבית נהפכת, למעשה, למה שאנו יכולים לתאר לעצמנו. על העולם כשלעצמו, אמר קאנט, לא ניתן לומר דבר. התשוקה לוודאות, אם כן, מרחיקה אותנו מן היכולת לטעון כי "קיימת אמת אובייקטיבית, הקיימת בלי קשר לאדם וללא תלות בתפיסתו או ביכולתו לגלות אותה" (עמ' 23).
המהפכה הקופרניקנית השניה היא החלפת הפוטנציאליזם האינפורמטיבי, אשר מציע תיאור אמיתי של הממשות, שניסוחו השלם ביותר הוצע על-ידי ניוטון במאה ה-17, באקטואליזם אשר מציע ודאות ריקה מתוכן. את ההרמוניה וההתאמה למציאות החיצונית, כקריטריון אמת, מחליפה עכשיו הקוהרנטיות הפנימית של התיאוריה.
את המהפכה הקופרניקנית השלישית מכנה בכלר "ההחלקה אל הריקות", והיא ידועה בפילוסופיה גם בשם המהפך הלשוני, אשר מעביר את נקודת הכובד בפילוסופיה מן העולם אל הלשון המתארת אותו. במקום לפתור את הבעיות הקודמות, הן מנוסחות מחדש בלשון שמרוקנת אותן מכל פשר ולא מאפשרת לדבר עליהן באופן מובן. סופו של דבר, נוצרת הברירה בין עולם שלם, אד בלתי ניתן לתיאור או הסבר מדויק, לבין תיאוריה שלמה, אך עולם שקיומו תלוי בתפיסתנו. ביאור שהוא למעשה ריק מאינפורמציה, ועל-כן אינו יכול לשמש כביאור כלל.
הפילוסופיה האקטואליסטית הקיצונית קורסת, למעשה, לתוך עצמה, באשר היא ממוטטת את התופעות – במקום להצילן – לטובת הוודאות ושלמות התיאוריה. בכלר בוחר בקרן הראשונה של הברירה, ומקדיש את ספרו לתיאור של הבחירה המגונה בקרן השניה, מברקלי ועד מכניקת הקוואנטים.
בהקדמה לספר קובע בכלר, כי המטאפיסיקה האקטואליסטית מתגלמת באידיאולוגיה כוחנית, אשר מזהה את הטוב עם התועלת, ההצלחה והכוח, מה שמכונה בפיו ברוטליזם. הנוסח האחרון של האתיקה האקטואליסטית הוא הפוסט-מודרניזם, שבכלר גורס כי ה'פלורליזם' וה'ליברליזם', שדבוקים אליו על-פי רוב, הם
"לא יותר מאשר ביטוי למסקנה מרכזית של כל אקטואליזם מודרני – אין משמעות למושג האמת. כי מכיוון שכמה שניתן לדעת ולהכיר הם רק אספקטים, ומכיוון שאספקט הוא עיוות (כי הוא 'חלקי') נובע מכך שאין שום דרך להכרת האמת (…) מכיוון שיש רק אספקטים, כל טענה היא אספקט והכל אמיתי והכל מוסרי באותה מידה, ומוטב להצטרף אל החזק והמנצח" (עמ' 16).
מאכזב מעט היה לגלות, לכן, כי האפילוג האתי שמסיים את הספר אינו מוקדש לפוסט-מודרניזם והשחתתו את האתיקה באמצעות העיקרון 'הכל הולך', אלא לדיון קצרצר באתיקה של יום, קאנט והגל ולקביעה כמו
"הריקות האינפורמטיבית מובילה לריקות נורמטיבית וזו מובילה לקבלת שלטון הכוח והדחפים של עולמנו. זהו הצידוק החזק ביותר שנוצר אי-פעם לאתיקה של המאפיה, של האס-אס, ושל פלוגות הרצח בכל העולם" (עמ' 382).
מכיוון שבכלר גם מנמק את טיעוניו וגם מסייג אותם, אין זה בלתי-לגיטימי מצידו לטעון, שהנאציזם יכול היה להשתמש בקאנט ובהגל כבסיס פילוסופי איתן לאידיאולוגיה שלהם. ועם זאת, לפחות השימוש בקאנט אינו איתן כלל, לדעתי, כפי שמוכיח, למשל, שימושו של אייכמן בציווי הקטגורי, שכל-כולו אי-הבנ ה מהי משמעותו של חוק אוטונומי אצל קאנט.
קצרה היריעה מלדון בצורה מספקת באופן בו חוטא בכלר, לדעתי, לאתיקה הקאנטיאנית. אם כי שוררת הסכמה על הפגמים שמצויים בה, אין אלה בהכרח אותם שבכלר מצביע עליהם. אומר רק בקיצור, כי את הגרעין שלה נכון יהיה יותר לתאר כאינטר-סובייקטיבי מאשר כסובייקטיבי; כי 'האשמתו' של בכלר את האתיקה הקאנטיאנית, בכך שהיא קושרת את הטוב אל האדם, אינה מהווה אשמה כלל ועיקר, שהרי ברור כי מוסר הוא אטריביוט אנושי, ולאתיקה אין משמעות בעולם חסר אנשים; הרצון הטוב מבטא אצל קאנט את חוסר היכולת לתת תשובה מתוך התיאוריה לשאלה 'מדוע עלי להיות מוסרי'. הוא דן רק בשאלה כיצד להיות מוסרי שעה שזו האפשרות שבה בוחר האדם. קשה להפריז בתרומתו של קאנט לאתיקה החדשה, אשר מספקת ניסוח מחודש של עיקרון ההכללה כיסוד לכל אתיקה קבילה והסדר חברתי הוגן.
למרות שספרו של בכלר שופע מידע רב על הפילוסופים המרכזיים של המדע בתקופה מכרעת זו, הוא אינו יכול לשמש כספר מבוא לפילוסופיה החדשה של המדע. נדרש לקריאתו ידע קודם, ובנוסף לכך, המחבר מעוניין להתוות מהלך ביקורתי אשר שואב את תוקפו מעמדה מסוימת בתוך הפי לוסופיה של המדע. עמדה זו מכתיבה את אופן הדיון בשיטות הפילוסופיות השונות שהוא סוקר. מצד שני, מרגע שהם מודעים לעמדה זו, שבכלר מצהיר עליה בגלוי, יוכלו הקוראים ליהנות ולהשכיל מן המידע הרב והמקיף שמספק להם הספר, כמו גם מן המהלך רב המעוף שהוא משרטט.
הבעיה העיקרית של הספר היא, שמרוב עצים לא רואים את היער: המידע המפורט שהוא מספק מטשטש, לעתים, את המתוות והמבנה שבכלר מעוניין לשרטט, ומקהה את חודו של המהלך הביקורתי שהוא מנסה לקדם. זאת, למרות שמתודת הכתיבה שלו – שמספרת לנו בתחילת כל פרק מה יהיה ובסופו מסכמת מה היה – מקלה מאד על צליחת הספר.
בכלר נכשל, אולי, כפי שהוא מצהיר, במטרתו לכתוב ספר רציני שהוא גם פופולרי, משימה שהיא ככל הנראה בלתי-אפשרית, אך הצליח לכתוב ספר שיעשיר מאד את הקורא המשכיל. יותר מכך, המחבר רושם לזכותו הישג שנראה בלתי-אפשרי: לכתוב על פילוסופיה של המדע בהומור ובאירוניה. אלו מתאימים לצניעות שהעמדה שלו מכתיבה לפילוסופיה של המדע, צניעות שמקורה בהכרה בכך שחובה עלינו להטיל ספק מתמיד.
