האשה משבט טונטו וסיפורים אחרים מהמערב הפרוע מאת אלמור לאונרד. מאנגלית: נורית לוינסון, מודן, 327 עמ'
פורסם במעריב, 19.11.1999
לפני שאלמור לאונרד נהיה לכותב בולט של ספרי מתח, שמיטב הסרטים ההוליוודיים בשנים האחרונות מבוססים עליהם ('ג'קי בראון' של טרנטינו הוא רק דוגמה אחת), הוא כתב מערבונים, כאלו המאוכלסים בבוקרים ואינדיאנים שהיו חביבים עלינו בילדותנו. 'האשה משבט טונטו' הוא אוסף של 19 סיפורים כאלו, שנדפסו בכתבי-עת שונים בין שנות ה-50 לשנות ה-80. סגנון הכתיבה פשוט, ישיר וחסכוני; לא סתם סיפר לאונרד, בראיון שנתן ל'גרדיאן' ב-1998, כי ארנסט המינגווי הוא הסופר שהשפיע עליו ביותר.
מערבונים הם סוג של סיפור מוסר. במירעם, הם מייצגים ניגוד פשטני בין הטובים לרעים, והקריאה או הצפייה בהם מחזירה את הסדר לתקנו. אצל לאונרד הכל הרבה יותר מורכב, והקו המפריד בין הטוב לרע, אם הוא ניתן בכלל לשרטוט, עובר לא בין הדמויות – ודאי לא בין הלבנים לאינדיאנים – אלא בתוכן. מכיוון שהטוב והרע מוגדרים באופן יותר מורכב, ניצחון הטוב אינו ברור מאליו, לא תמיד מתרחש, וגם בהגיעו הוא מלווה פעמים רבות בפיתול עלילתי מפתיע. כל זה, יש לומר, מייצג תפיסה אנושית, לא כתיבה פוליטית חתרנית, שיכולה היתה להתגלות במערבונים הנכתבים במחצית ובשלהי המאה העשרים, לאחר שכבר למדנו די צרכנו על ההגמוניה של הקול הגברי הלבן בסיפור ההיסטוריה.
'האשה משבט טונטו', הסיפור הראשון בקובץ, שגם נתן לו את שמו, הוא ביטוי צרוף לחמלה האנושית שרוחש לאונרד לגיבוריו הספרותיים, ולאופן שבו הם מתמודדים עם הנורמות המעיקות של החברה שבה הם חיים. באופן מייצג לכל אשה באשר היא, נותרת גיבורת הסיפור חסרת שם לאורך הסיפור כולו ומכונה רק "האשה". הסימנים שקיעקעו על פניה בני שבט מוהבי, שלהם נמכרה לאחר שנחטפה, מסמלים את בעלותם עליה ואת מאסר העולם שלו נדונה מאחורי הסימנים האלו, שמודיעים לכל העולם על גורלה.
עבור בעלה, שאליו שבה לאחר שתים-עשרה שנה, היו הסימנים והשנים שבהן חיה בקרב האינדיאנים כסימני צרעת, והוא בודד אותה לחלוטין מן העולם החיצון, דואג רק לפרנסתה המינימלית. היחסים הנרקמים בין רובן וגה, שחוזר אל האשה לאחר שפגש בה במקרה ליד ביתה המבודד, הם ענוגים ומכמירי לב. בדרכו העדינה, מנסה וגה לשחרר את האשה לחופשי מהאזיקים שנכפו עליה: הקיעקוע, רכושנות הבעל ונציגיו האלימים, אך בעיקר האופן שבו אזקה היא את עצמה תוך הפנמת המוסכמות המציגות אותה בקלונה, כביכול.גם אם תצליח להשתחרר, ותקבל את המסר המרכזי שמנסה וגה להעביר לה – שהיא אחת ומיוחדת – נותר הוא גיבורו האמיתי של הסיפור: הפעיל, הגורם לשינוי, ובעיקר מייצג הנורמות של הסיפור.
סיפורי 'האשה משבט טונטו', עם כל המרחק התרבותי בינינו כקוראים לבין גיבוריהם, מדברים אל ליבנו בישירותם ובאותם מימדים כלל-אנושיים, שחורגים מגבולות המקום והזמן. 'המערב הפרוע' השתרש כמטבע לשון שמסמלת היעדר חוק וסדר, מקום של שלטון בעל הכוח האלים, ממש כשם ש'ימי הביניים' משמשים לנו מטאפורה לנורמות מאובנות ומיושנות, שעומדות בניגוד לכל קידמה.
דומה שגם תחת המוסכמה הזו חותר לאונרד בסיפוריו, אשר חושפים לעתים קרובות דילמות מודרניות לעילא בין חוק לצדק, שמערערות סטריאוטיפים גזענים משני הצדדים. הסיפורים מספקים מבט שונה על תופעת האלימות:
"יום יבוא, בעוד שנים אחדות, ורובן וגה ילך לכנסיה – בבנסון, יכרע על ברכיו בתא הווידוי, ויאמר לכומר: 'ברכני אבי, כי חטאתי. עברו שלושים ושבע שנים מן הווידוי אחרון שלי… מאז נאפתי עם הרבה נשים אולי שמונה מאות. לא, לא כל-כך הרבה, בהתחשב בעבודה שלי, אולי רק שש מאות'. והכומר יאמר: 'נשים רעות או נשים טובות?' ורובן וגה יאמר: 'כולן טובות, אבי'. והוא יספר לכומר שגנב, באותה תקופה, כעשרים אלף ראשי בקר, אבל אולי רק חמישה-עשר סוסים. הכומר ישאל אותו אם ביצע אי-פעם רצח. רובן וגה יאמר: 'כן, כמובן, אבל זה לא היה בשביל לרצוח. אתה מבין את ההבדל? לא הרגתי מישהו כדי שהוא ימות, אלא כדי להציל את עצמי'" (עמ' 5).
נדמה שההבדל האנושי והמוסרי הזה נשחק דווקא בחברה שלנו, האלימה ללא צורך בנימוק, הפרועה כל-כך, שכל מאפייניה המודרניים לא יצליחו לטשטש את העובדה שזה זמן רב היא אינה מסוגלת לספק טעמים למעשיה. כדאי לקרוא את לאונרד גם בשל המבט השונה שהוא מספק לנו על עצמנו.
