שלג באלבניה מאת יורם מלצר. הוצאת חרגול, 173 עמ'
פורסם במעריב, 12.11.1999
אין זה דבר רגיל, שסופר ישראלי ירחיק עדותו, ויספר לנו סיפור המתרחש בארץ אחרת, שגיבוריו אנשים הנושאים שמות זרים. זו הסיבה שבשלה נדרכתי כאשר התחלתי לקרוא את 'שלג באלבניה', הסיפור שהקובץ כולו נושא את שמו. אי-אפשר לומר על ההכרעה הערכית והאסתטית הזו משהו 'בזכות הנורמליות', משום שכאשר סופר רוצה לספר לנו סיפור המתרחש במישור האישי והיומיומי, הוא יבחר בסביבה הקרובה לו. וספינת ביון אמריקנית, המשייטת מול חופי אלבניה, אינה הסביבה הטבעית לסופר המתגורר בירושלים. בחירה כזו מבטאת אמירה ברורה, במיוחד כאשר היא נעשית בסיפור הפותח, שמנסח את החוזה הבלתי כתוב בין המחבר לקוראים וקובע במידה רבה את יחסם של האחרונים לקובץ כולו.
כשסיימתי לקרוא את כל שמונת הסיפורים, שחלקם מתרחשים בתוך גבולות ישראל וחלקם מחוצה לה, הצטייר המִתאר בבהירות ובחריפות. לסיפור הפותח, כביכול, אין קשר ישראלי, אך הוא מביא גירסה לאחד מהסיפורים המרכזיים ביהדות בדורות האחרונים: משיחיות השקר. סת' רוסו, מחלקה עברית של איש אחד על ספינת הביון, נעלם ועמו ציוד רגיש, ושב ומתגלה לאנשיה בדמות שת בן אדם, גלגול של משיח השקר שבתאי צבי, גלגול המציג סימטריה היסטורית ומתמטית מושלמת ושאמיתותו תתברר רק בשנת תש"ס (השנה שאנו בעיצומה, להזכירכם). הפתרון של כוחות הביון האמריקניים לשיגעון שאוחז באחד מאנשיהם שונה מאד ממאבקה רב-הדורות של היהדות במשיחיות השקר על גלגוליה השונים.
בסיפור האחרון מוכתר זוג ישראלי, שמסעם בהודו נהפך לסיוט מתמשך בשל עונת היתושים, שבה הם מוקפים ומותקפים, למעין משיחים שעומדים במרכזו של פולחן דתי חדש. כל זאת הודות למלחמתם העקשנית ביתושים בעזרת מכשיר חשמלי. הציונות שניסתה, בדרכה, לתת מענה מעשי למשיחויות השקר, מייצאת כעת משיחים להודו, ה
סמל הרוחני של צעירי ישראל המודרנית, שעוסקים במסעותיהם אליה בגירסה חדשה של עבודת אלילים.
בתווך, ששת הסיפורים הנותרים: יעל, שמגיעה לבית החולים עם כוויות סוג ג', כתוצאה מנסיונה הכושל להיגאל על-ידי הליכה על גחלים; הצייר הירושלמי שהולך שבי אחרי כינורו עד שהוא מעופף מעל גיא בן הינום; הטייל הישראלי בהודו, שמבקש גירסה עברית לתנ"ך ומזדעזע כשהוא משיג אותו, כשמחוברת אליו לבלי הפרד הברית החדשה; הסטודנט למזרח תיכון ששומר בלילות, לפרנסתו, על בית הקברות בהר הזיתים, וחזון אחרית הימים השיעי יתגשם אל מול עיניו ההזויות.
'המבול האחרון' מבצע בתודעתנו היפוך מעניין לגבי היחס שבין תיעוד לזיכרון. המעבר אל הזיכרון החי, לא הכתוב, אל התורה שבעל-פה ולא שבכתב, הוא שמכונן, על-פי הסיפור, את ההיסטוריה של העם היהודי. 'קליטה' הוא סיפור נוקב על פערים חברתיים, על התעלמות ואדישות לסבל הזולת, שסופם נקמה של המקום הקם על תושביו החדשים, שלא ידעו לתת את הכבוד הראוי לא לקודמיהם ולא למצטרפים החדשים. כל הסיפורים מציגים גירסאות שונות של תפרים נפרמים בין שפיות לשיגעון, בין פרשנויות ותוספות לגיטימיות ליהדות לבין משיחיות שקר, בין התגברות עצמית להתמוטטות עצבים. כולם מדברים על העצב החשוף של התפרקות האני והחברה.
אינני יודעת בדיוק לאיזה 'מרכז' מכוון התיאור על גב העטיפה, שמצהיר, כי "יורם מלצר מחזיר את הספרות העברית לדרך המלך, למרכז האבוד, למסורת שא.ב. יהושע ועמוס עוז הם עדיין נציגיה המובהקים ביותר". אני גם סבורה שהשוואת סופרים צעירים לענקי הספרות העברית החדשה מזיקה להם, על פי רוב, ומעוררת ציפיות שאינן במקומן. לספרות הצעירה צריך לתת מקום לצמוח בדרכה ולפלס את נתיביה שלה.
יורם מלצר אכן מצא גם דרך וגם קול שהם יחודיים לו, ואינם זקוקים להשוואות. סיפוריו אמנם נוגעים – בין אם במישרין ובין אם באופן ציורי – בכמה מיסודות הנראטיב הישראלי המכוון, כמו גם בכמה מקווי המתאר שמאיימים לפרק את החברה הישראלית, או לפחות להסיגה לאחור, אך עושים זאת באופן אישי מאד.
מעל הכל, מלצר יודע לכתוב היטב, תכונה מרעננת מאד, כשבוחנים את תוצרי הסופרים הצעירים שצצים כאן בשנים האחרונות, שהכינוי בוסר יחמיא לרובם. 'שלג באלבניה' הוא ספר בשל מאד, שמפגין שליטה בשפה מבלי לגלוש למנייריזם, ולא הייתי יכולה לנחש שהוא ספר ראשון למחברו. אינני יודעת אם הוא מחזיר את הספרות העברית לדרך המלך, אך הוא ודאי ממקם את יוצרו על דרך המלך, ומותיר אותנו בציפיה לספרו הבא.
