לו אנדראס-סלומה, האשה מן החלומות מאת היינץ פרדריק פטרס. תרגום: כרמית גיא, ספריית פועלים, 295 עמ'
פורסם במעריב, 31.3.2000
שלושה גיבורי תרבות נקשרו בשמה של לו סלומה: ניטשה, רילקה ופרויד. היא היתה
אהבתו הנכזבת של ניטשה, והמשבר שגרמה לו שימש השראה לכתיבת 'כה אמר זרתוסטרא', אהובתו של רילקה, ותלמידתו של פרויד. אך תחומי העיסוק של השלושה – פילוסופיה, שירה ופסיכולוגיה – אינם ממצים את כל תחומי העניין של סלומה, שהביוגרפיה שלה חושפת את דמותה כאשה מסעירה ותאבת חיים, שהילכה קסם על כל הסובבים אותה.
למרות שזהו סיפור חייה של אינטלקטואלית, שנולדה ברוסיה במאה ה-19 ונפטרה בגרמניה שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, קשה לראות בו ייצוג למהלך ההיסטורי והתרבותי, המתחיל בדקדנס של ה-fin de siecle, עובר במלחמה הרומנטית האחרונה ומסתיים בהתפכחותה של אירופה לאסון הגדול ביותר שפקד אותה. זהו, יותר מכל, סיפורה של תאוות חיים וידע, של התשוקה לאהבה ולעונג, שגם אם אפיינה במידת-מה את החוגים שבהם סבבה לו סלומה, היא נעדרת את הפן הפסימי והקודר, שליווה לא רק את שלושת ענקי הרוח שעמם קשרה קשרים מיוחדים במינם, אלא גם את הגברים שהתאבדו לאחר שניהלה עמם פרשיות אהבים סוערות.
סלומה ידעה גם סבל ויגון, אך החיים היו בעיניה, למרות הכל, נפלאים; עניין זה היה לפליאה לפרויד הפסימיסט, שחשש שלא הצליחה להבין את שניסה ללמדה. לאור האינטנסיביות שבה חייתה את חייה, נראה המוות אכן רק כדעה קדומה, כפי שכתבה באחד ממכתביה.
לו, שמתמונתה על כריכת הספר נראית כאשה יפהפיה, מתוארת כאשה מחוננת, חריפת ביטוי, בעלת מוח ביקורתי וכוח רצון עז, ובו-בזמן קורנת שמחת חיים וחמימות. דומה, כי המלה המדוייקת ביותר לתאורה היא להט, אם כי יש שסברו כי מדובר בלהט קר, שהיה כפוף לאיזמל התבונה. היה מי שאמר, בשל כך, כי היא תופסת את העולם "בדרך גברית". היא בזה למוסכמות החברתיות, ובמקביל לנישואיה – שמן הספר עולה כי מעולם לא מומשו – ניהלה מספר פרשיות אהבים, חלקן עם גברים צעירים ממנה בהרבה, ובעיקר שמרה בקנאות על חירותה ועצמאותה. גם הפמיניסטיות של אותה תקופה לא ראו בעין יפה את השם הרע שהוציאה לעצמה בחוגים מסויימים, שהזיק, לדעתן, למאבק הנשים. אך למרות החזות המתירנית של חייה, דבקה לו סלומה בעקרונותיה והאמינה, מעל הכל, באהבה.
הפגם העיקרי באופיה של לו היה חוסר ההבנה והאיכפתיות להשפעת מעשיה על הזולת. "היא היתה שקועה בעצמה עד תום, והתהלכה בלתי-מודעת לחלוטין להשפעה הרת-הגורל שנודעה לה על חיי אחרים", כותב פטרס בתחילת הספר (עמ' 22). אך אשמתה של סלומה, כפי שמתחוור, לא היתה רק חוסר מודעות, אלא גם התעלמות מכוחה ומן התוצאות ההרסניות שנודעו לו לעתים. המערבולות הרגשיות, שיצרה אצל כל מי שנתקל בה, היו כה עזות, עד כי היה מי שהמשיל אותה לכוח טבע. באחד מרגעיו הקודרים, כתב ניטשה לידידו:
"אילו רק יכולתי לספר לך על האפלה הכפולה והמכופלת, שמבקשת לאפוף אותי, וכמה אני מתקשה להיאבק בה. הישמר מפני בני-אדם. אנשים כמונו, כמוהם כזכוכית הנשברת על נקלה – זה הסוף" (עמ' 126).
עד כמה מצליח פטרס במשימתו להציג את לו סלומה כאשה העומדת בזכות עצמה? השמות המפורסמים שבהם נכרך שמה מפתים ומקלים על הצגתה כמי שרכשה את שמה בזכות קשריה עמם; זאת, למרות שכתבה ספרים ומאמרים רבים והיתה דמות בעלת השפעה רבה בחוגים האינטלקטואלים של תקופתה. על-כן תהיתי על הערת העורך (שבפתח הספר מוצגת כעורכת דווקא), שמציינת השמטת קטע ארוך מספרה שמביא פטרס במקור. שכן אם חסר הספר דבר, הוא הצגתה של סלומה פחות מפיהם של אלו שהכירו אותה ויותר באופן בלתי-אמצעי ובלתי-מתווך. גם עצם נטילת החירות להשמיט חלק מן המקור אינה מובנת לי. לרשימת התמיהות יש להוסיף את השם העברי שנבחר לתרגום, כאשר 'אחותי כלה' הוא לא רק התרגום המדויק, לפחות מהגירסה האנגלית, שממנה תורגם הספר (My Sister My Spouse), אלא גם המתבקש מן הפסוק משיר השירים, אשר משמש מוטו לספר.
דומה, כי גם מי שאינו חובב ביוגרפיות, ימצא את הספר מרתק ומלהיב כרומן. פטרס מצליח להדביק את קוראיו בדחף חסר המנוח לרדת לפשרה של האשה סלומה, ואף אחד מ-295 עמודיו אינו מיותר במשימה הזאת. כתיבתו, לא פחות מהגיבורה שאותה היא מתארת, חדורת להט ותשוקה, וכמוה היא באה מהמקום החשוב ביותר: מאהבה.
