הכומר מטור מאת אונורה דה בלזאק. תרגום: ארזה טיר-אפלרויט, אחרית דבר: אלישבע רוזן, כרמל, 95 עמ'
פורסם במעריב, 31.12.1999
זוהי נובלה מקסימה, שמאפשרת לנו להתענג על כשרונו המיוחד של בלזאק לתיאור הריאליסטי, היורד לפרטי פרטים של דמויותיו, נפשן ואורחות חייהן. אך נדרש באמת כישרון גאוני כדי להעביר ב-82 עמודים, מעבר לסיפור כובש לב, גם תובנה על זמנו, אמירה נוקבת על יחסי הדת והשלטון, קינה על חיים נטולי תשוקות, ביקורת בלתי מוסווית על חיי הרווקות, וחשיפת האופן שבו הפוליטיקה מכתיבה גם את חייהם של מי שסבוריס שהם רחוקים ממנה. אין מתאים מ'הכומר מטור', לציון מאתיים שנה להולדת בלזאק, מועד שחל השנה, והעיר טור – עיר הולדתו של בלזאק – מתמרקת לכבוד יום השנה הזה במיוחד. אך ראשון ראשון ואחרון אחרון.
סיפור נפתח כאשר האב בירוטו שב לביתו בליל גשם. הוא מצליח להתעלות מעל לאי-הנוחות שמסב לו הגשם בדרך כלל, רק הודות להתרפקותו על הערב שמאחוריו (שכלל רווח כספי קטן במשחק קלפים), ועל משאת נפשו מזה שתים-עשרה שנה, מישרת ההגמון, המתפנה ממש בימים אלו, ושעתה נדמה לו כי הוא קרוב להשיגה. כי הנה, את משאת נפשו הקודמת, מגורי המותרות הנוחים של קודמו בתפקיד, האב שאפלו, אצל מדמואזל גאמאר, בעלת הבית החסודה הדואגת לכל צרכי דייריה, הגשים לשביעות רצונו המלאה. אולם, השתוקקות זו הביאה את בירוטו לכדי קונפליקט פנימי לא פשוט: שהרי ידע כי תשוקה זו תתגשם רק שעה שידידו הנערץ ייאסף אל אבותיו. אלא ששעתו של זה אכן מגיעה, ועמה הירושה הנאה ומשובבת הנפש בדמות דירת הכמורה המרוהטת למשעי.
אך אבוי: כל פריטי הנוחות שהתלוו לחייו החדשים, אח מבוערת היטב, אנפילאות שממתינות לו חרישית על המרבד, שוב אינם כתמול שלשום. רק הקורא הנוקדני ידמה בנפשו כי אותן קלקלות קטנות שמדובר בהן, זעירות הן מכדי להעציב את נפשו של איש דת. אך המספר הנאמן והכל-יודע דואג להסביר לנו, בעוד מועד, את הטעמים לשינוי בנוהגה של בעלת הבית שלו, ומרמז גם על חלקן האפשרי של דמויות אחרות בתמורה. האב בירוטו, לעומת זאת, שהתבונה אינה נמנית עם תכונותיו, אינו מסוגל כלל לראות את הכוחות שבידיהם הוא נהפך, עד מהרה, לכלי משחק חסר כל שליטה על גורלו. כך מסתבך האיש הטוב בסכסוך פעוט, שהולך ומתעצם לכדי קרב ענקים, כמפולת שלג במדרון; בסופו ימצא עצמו חסר כל, מנושל מן המותרות החומריים, כמו גם מכיבודי המישרה.
אחרית הדבר המאלפת של אלישבע רוזן מציגה בבהירות רבה את הערוצים הרבים שפותח הסיפור, על הקריאות הנוספות והפרשנויות המרובות שהוא מאפשר. אולי ההישג הגדול ביותר של בלזאק כאן הוא הצלחתו לשמור על אופציות פרשניות רבות, מבלי שהדבר יפגום ברצף הסיפור וההנאה ממנו (למעט, אולי, האפילוג). יחסי החזית והרקע בסיפור, ומעבר הדמויות מן המרכז לשוליים ולהיפך, הם ציר מעניין, שכדאי לעקוב אחריו. ציר זה נרמז גם בשם הספר עצמו, שפותח שתי אפשרויות פרשניות באשר לזהותו של אותו כומר מטור, גיבור הסיפור.
אם הגרוטסקיות שבדמותו של בירוטו גלויה לעין, ומהווה את הציר הרגשי של הסיפור (גרוטסקה טראגית, כפי שמיטיבה רוזן לאבחן אותה), הרי גם האב טרובר, הדייר הנוסף של מדמואזל גאמאר, שעובר לחזית בחלקו השני של הסיפור, בזכות המניפולציות הכוחניות שבעזרתן הוא מתמרן את כל הדמויות האחרות, כבר אינו שייך לזמנו. אולי הדבר היחיד המשותף לשניהם הוא אי-ההתעסקות במה שמקצועם מייעד אותם לו. האחד, נבוב וריקני, עוסק יותר מכל בהבלי העולם הזה; השני – בתחבולות, שיעודן היחיד להעלותו בסולם ההיררכיה תוך שהוא דורס את כל מי שעומד בדרכו.
הישמרו לכם מאנשי דת העושים כבשלהם בפוליטיקה, זה לקח אקטואלי אחד מן 'הכומר מטור'; מי שלא יידע לזהות בזמן את קנאותם, סופו שיעלה בלהבותיה. מודרנית לא פחות היא התובנה, כי הניסיון להתרחק מן הפוליטיקה לעולם אינו יכול לעלות יפה, שכן היא חורצת את גורלם גם של אלו שמשלים עצמם להאמין כי היא אינה רלוונטית עבורם, ומוצאים עצמם לפותים בה עד לבלי התר.
