קרוא וכתוב

אלבר קאמי: חייו. מאת אוליביה טוד. כרמל

פורסם במעריב, 12.5.2000

במיטבה, יכולה ביוגרפיה לזרות אור על פינות אפלות בחיי יוצר או ביצירותיו, לרתק כרומן, או פשוט לממש את הקלישאה שהחיים האמיתיים עולים על כל דמיון. הביוגרפיה שכתב אוליביה טוד על אלבר קאמי לא עושה דבר מכל אלו, מאחר שהיא, בפשטות, גרועה.

ככל שחושבים על גיבור הביוגרפיה, כך קשה להבין את ההחמצה הגדולה של טוד. יותר מכל אחד אחר, היה קאמי דמות מייצגת של המאה ה-20, נשוא מתבקש לביוגרפיה שתעביר את המורכבויות הרבות של חייו האישיים, את מותו הפתאומי ועטוף המסתורין, שכמו יצא מאחת הנובלות שלו, את הישגיו הספרותיים הפנומנליים כמעט (סארטר היה פילוסוף חשוב ממנו, אך קאמי עלה עליו עשרות מונים כסופר), את תרומתו הכתובה לרזיסטאנס במלחמת העולם השנייה, את ויכוחיו המרים עם האינטלקטואלים הצרפתים בזמן מלחמת אלג'יר ואת הכפילות והמתח בליבו של מי שהיה אינדיבידואליסט ואקזיסטנציאליסט, אך גם כתב את אחת הנובלות המחויבות ביותר במאה ה-20 – 'הדבר'.

אלבר קאמי. ביוגרפיה מפורטת מדי.

לא רק בשל הסיבות הטובות הללו ניגשתי אל 'אלבר קאמי: חייו' כמעט בהתרגשות. קאמי היה גיבור נעורי כסופר וכהוגה. עם התבגרותי, למדתי להעריך יותר ויותר את יצירת הספרות שלו, ובאותה מידה להתבונן בעין ביקורתית ומפוכחת במסותיו הפילוסופיות. אך עדיין נשארה אהבת הנעורים כגחלת, שרק ציפתה לאש שתבוא להדליקה שוב. הביוגרפיה של טוד אינה האש המצופה משתי סיבות עיקריות: האחת קשורה לטיב התכנים שנבררו והשניה – לסגנון. ראשית, טוד לא הפעיל שום עיקרון סלקציה נראה לעין, שאפשר לעמוד על ההגיון שמאחוריו, אלא פשוט העלה על הכתב כל פרט ופריט אפשרי בחייו של קאמי. שנית, מבחינת הסגנון, טוד לא כתב ביוגרפיה אלא כרוניקה.

כל כתיבה מפעילה שני עקרונות ראשיים: ברירה (סלקציה) וצירוף (קומפוזיציה). הראשון קובע מה ייכנס, השני – באיזה סדר. עיקרון הסלקציה מזין, כמובן, את הערך האסתטי שמיוחס ליצירה, אך יש לו חשיבות גם בלוגיקה הטמפורלית של הקריאה. שהרי אין יחס של 1:1 בין הארועים שהספר מספר לבין זמן קריאתם. הראשונים יכולים לארוך חיים שלמים (כפי שאכן קורה כשמדובר בביוגרפיה) או אף דורות אחדים. ואילו קריאת הספר גוזלת מאתנו, על-פי רוב, מספר שעות. מה בוחר סופר לספר (כמובן, באיזה סדר) ומה הוא בוחר להשמיט, מה הוא מדגיש ומה הוא מצניע, היכן הוא קובע את נקודת ההתחלה של הסיפור מתוך בליל הארועים, והיכן הוא מציב את נקודת הסיום – כל אלה הזינו תיאוריות ספרותיות רבות מספור. כך תוחם המחבר את העולם הבדוי שהוא יוצר ומספק לו את תשתיתו.

אפשר לבחור כל קטע בספר כדי להדגים את היעדר הסלקציה של החומרים, ואת הסגנון הכרונולוגי והיבשושי, שמוציא מחייו חדורי הלהט של קאמי כל לחלוחית. הנה דוגמה אקראית:

"גבי אחראית על הקופה. לאחר הבוקר שלו באטליז, הדוד, מלכותי, חוצה את רחוב מישלה, ושם את פעמיו לעבר המסבאה לה רנסאנס. כשכוס האניזט שלו לפניו, ובין שני משחקי קלפים עם הרקטור של אלג'יר, הוא משעשע את קהלו בזכרונות ובדעות נחרצות. הוא יליד העיר ליון, גרגרן, ויש לו חולשה לרגלי חזיר ולגלדי שומן. הוא קורא שבועונים של הימין ושל שמאל, דוחה כל צורה של ממשל, בקיצור את הסדר, ומכריז על עצמו, איפוא, כאנרכיסט. אלבר משוחח אתו לעתים קרובות, כשווה אל שווה, על ספרות ועל פוליטיקה. בתחילת אחר-הצהריים עורך גוסטב את הסייסטה שלו ואחר-כך חוזר לאטליזו כערל בשעה ארבע אחר-הצהריים" (עמ' 41).

לא רק יצירות המופת הספרותיות של קאמי, גם המסות הפילוסופיות שלו, שהואשמו בחוסר קונסיסטנטיות, ראויות ליותר. מי שטבע את המושג 'אבסורד' והיטיב לתארו לא רק בהגותו, אלא אף לצור לו במלים צורה אמנותית, מי שהצהיר (ב'מיתוס של סיזיפוס') כי ישנה רק בעיה פילוסופית רצינית אחת, והיא השאלה מדוע לא להתאבד, ומי שעבר ממנה אל השאלה הלא-מנוסחת (שמאחורי 'האדם המורד') האם אפשר להתקיים מבלי לרצוח, מי שניסה להיחלץ מן האבסורד בעזרת פשר המרד, והבין שלא ייתכנו חיים אנושיים ללא נקיטת עמדה כלפי חייו של הזולת – ראוי להרבה יותר ממה שטוד מעניק לו ולנו ב'אלבר קאמי: חייו'.

על כריכת ספר מתוארת הביוגרפיה כ"כמפורטת ומרתקת". מפורטת, אכן, הרבה יותר מדי. וכמעט כפונקציה מכך, לא מרתקת כלל ועיקר, שכן הכל חשוב באותה מידה, ולכן לא חשוב כלל. אין דגשים ואין נקודות כובד משום שהמחבר לא החליט לאן פניו. אפשר בהקשר זה להשתמש במלותיו של קאמי עצמו, שכתב ב'האדם המורד': "כשאין אדם מאמין במשהו, אם אין לך דבר בעל משמעות, ואם אין בכוחנו להחזיק בערך כלשהו, הרי שהכל אפשרי ודבר אין לו חשיבות".

לטוד חסר היעד הזה בהקשרו הספרותי, והתוצאה היא ספר שהכל נכנס אליו, ללא כל סדר-חשיבות ולכן גם ללא חשיבות. תודה לאל שעדיין נותר לנו קאמי עצמו להתנחם בו. זהשיחד עם הבדידות הנוראה של המאבק בניהיליזם וביאוש, כה היטיב לתאר, ב'הדבר', את הסולידריות האנושית שהיא התקווה היחידה: "למרות קרעי-הנפש של כל האנשים אשר אם אין בכוחם להיות קדושים, הנה ממאנים הם לומר לנגף טוב, והם מתאמצים, על אף הכל, להושיט ידם לעזרה".

כל ביקורות הספרים