אני ג'ון/ לוסי מאת ג'מימה קינקייד. מאנגלית: משה רון, הספרייה החדשה-הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 198 עמ'
פורסם במעריב, 5.5.2000
התבגרותה של נערה צעירה באחד מאיי הודו המערבית עומד במרכזן של שתי הנובלות שמרכיבות את הספר. כל רכיבי ההתבגרות המוכרים – מחשבות אובססיביות על המוות, קשרים עם נערות ונערים, גילוי המסתורין של הגוף והיחס האמביוולנטי אל השתנותו – נוכחים ב'אני ג'ון'. אך מה שעומד במוקד חייה של הגיבורה הוא הקשר הסימביוטי בינה לבין אמה, שהיא רוחשת לה אהבה והערצה גופנית ממש.
תהליך ההינתקות מן ההורים וגיבוש הזהות הנפרדת, שמלווה כל מתבגר, מתגלם כאן באופן משברי. ככל שהיתה האהבה עזה, כך עזות השינאה והסלידה שבאות במקומה. הדרך היחידה להיחלץ מן הקשר הסימביוטי, הבולעני, בין האם לבת – ששתיהן קרויות אני – היא ניתוקו באכזריות; ניתוק שמתגשם סופית כאשר עוזבת אני ג'ון את האי ומפליגה אל מעבר לים.
אך אני מפנה עורף לא רק לאמה אלא גם לכל תרבותה, שהיא מוצאת כבלתי-נסבלת פיסית ממש:
"הרגשתי כמה איני רוצה עוד לעולם לראות ילד מטפס על עץ קוקוס, עד כמה איני רוצה עוד לעולם לראות את השמש זורחת מדי יום ביומו (…) עד כמה אני מייחלת להימצא במקום שבו אין איש יודע עלי דבר ומחבב אותי דווקא בשל כך, עד כמה כל העולם שלתוכו נולדתי היה לי לעול בלתי נסבל והלוואי שיכולתי לכווצו לכדי משהו קטן שאוכל להחזיקו מתחת למים עד שימות" (עמ' 93).
כשקמה אני ג'ון מהמחלה הקשה שפוקדת אותה, היא נחושה בדעתה לעזוב לאנגליה, שם תלמד בבית ספר לאחיות.
בנובלה 'לוסי' אנו מוצאים את בת-דמותה של הגיבורה מ'אני ג'ון', שכעת משמשת אומנת לילדיה של משפחת מערבית, הנאבקת על מציאת זהותה בעולם החדש שאליו נקלעה. היא איננה שומרת על קשר עם אמה, אך עם ההקלה שהיא חשה לנוכח העובדה שיצאה מן המקום שאותו כה רצתה לעזוב, היא גם משתוקקת, בפינה מסוימת של ליבה, לשוב ולהיות בו; בעיקר בשל הוודאות המוכרת שהוא מספק, לעומת אי-הוודאות שאופפת אותה במקום החדש ובתרבות החדשה. לוסי מזדהה עם כל מי שחש כמוה או מבטא הבנה למצב התלישות שבו היא נמצאת: "הבנתי את התחושה שהמקום שבו נולדת אינו אלא כלא בלתי נסבל ואת השאיפה למשהו שונה לחלוטין מכל המוכר לך".
אבל לוסי גם מודעת להבדל ביחס החברה לגברים שמורדים בסדר הקיים ואף שהם נידונים לתבוסה מונצחים בספרים כגיבורים, לבין הנשים שמנסות לעשות אותו דבר: "אני לא הייתי איש; הייתי אשה צעירה מפינה נידחת, וכשעזבתי את ביתי עטיתי על כתפי את איצטלת המשרתת" (עמ' 160). כאשה וכבת העולם השלישי גם יחד, היא נידונה להישאר בשוליים, כמשרתת נחותה של מעמד האדונים.
מאריה, מעסיקתה של לוסי, מרעיפה עליה רוב אהבה. אך גם היא רוצה שלוסי תראה את הדברים דרך עיניה האישיות והתרבותיות. ואילו לוסי מחפשת את דרכה שלה, ואת ראייתה המיוחדת. בסופו של דבר מאריה איננה אלא תחליף-אם ולוסי מכירה בכך שגם כאשר היא אוהבת וגם כאשר היא שונאת אותה, שתי התחושות נובעות מכך שהיא מזכירה לה את אמה. על-כן תעקור לוסי גם מבית מעסיקיה אל העצמאות המוחלטת, והבדידות, בדירה משלה. הוודאות היחידה שבה היא אוחזת כעת היא ידיעתה שהיא רוצה להיאבק על דרכה שלה, שאיפה שגם האנשים שאוהבים אותה ביותר מסכלים:
"באתי לידי כך שחשתי שאהבתה של אמי אלי לא נועדה אלא להפוך אותי לבבואה שלה; ולא ידעתי למה, אבל חשתי שטוב מותי מחיי ובלבד שלא אהיה רק בבואה של מישהו" (עמ' 128).
הקולוניאליזם המערבי, יחסי גברים ונשים וכובש-נכבש על כל מורכבותם, ועל המקום השולי שלעולם תקצה התרבות המערבית לנכבשיה לשעבר, נמצאים ברקע מרומז מאד ב'אני ג'ון', ועוברים למרכז התמונה ב'לוסי'. כאן מנסחת קינקייד, דרך קולה של לוסי, את התובנות החדות שיכול לספק רק מי שמסתכל על המרכז מן השוליים. היא מפליאה לתאר לא רק את המאבק למצוא את הזהות האישית, שעובר כל מתבגר, אלא את מאבקו העקרוני יותר של האינדיבידואל למצוא את קולו מבעד לזיוף הסובב אותו, דרך המסכות שכופה עליו תרבותו שלו או זו שנכפתה עליו באלימות.
