• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« דבר השוליים אל המרכז
איך אפשר לפספס את קאמי »

נגד הנירמול ובעד החריגה מן המובן מאליו

26 ביוני 2003 על-ידי נעמה

פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל מאת אילן גור-זאב. אוניברסיטת חיפה-זמורה-ביתן, 311 עמ' + הערות ומפתחות

פורסם במעריב, 7.4.2000

"האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים". מלים אלו של ז'אן-ז'אק רוסו, הפותחות את 'האמנה החברתית', מהדהדות ברקע ניתוחו של אילן גור-זאב את מה שהוא מכנה החינוך המנרמל, זה שמטרתו שימור הסדר הקיים ושיעתוקו, שיעילותו גדלה ככל שהוא שקוף יותר, בלתי-נראה לנשואיו.

חינוך מנרמל זה, שגור-זאב מבקש לחשוף את אלימותו, לא רק הופך את האדם מסובייקט לאובייקט (בלשון הפילוסופיה: מחפצן אותו), אלא מונע ממנו, ככל שהוא מוצלח, להבחין בכך שנהפך לחפץ, למצרך. הוא מעלים מעיניו את האפשרות להתגבר על מנגנונים דכאניים אלו עצמם ולכונן את עצמו כסובייקט אותנטי, שנושא באחריות לעצמו ולזולת. הדיכוי של החינוך הוא, אולי, העמוק ביותר, משום שהוא דיכוי פנימי, שהפנים בהצלחה את הנחות היסוד של הסדר הקיים כמו גם את גבולות השיח שלו.

אלא שלא כמו רוסו, שמציע את האמנה החברתית כפשרה בין החירות הטבעית לשיעבוד המדיני, מבקש גור-זאב, הנטוע בפילוסופיה הביקורתית מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט, להציב מול החינוך המנרמל את החינוך-שכנגד; זה שמושג האדם שלו חורג מכדי שיקוף של כוחות המערכת, והוא שואף להתגבר על מנגנוני הייצור האלימים של האמת ההגמונית ולהציג מחויבות מוסרית לאותנטיות אנושית בלתי-מדוכאת.

דבקותו של גור-זאב בניתוח ביקורתי, שלעתים הוא רדיקלי מאד, ראויה להערכה. אך הפילוסופיה הביקורתית, כפי שהוא מציגה בהקשר זה, שואפת לא רק לפרק, לחשוף ולבקר, אלא להתגבר, כלומר לחולל שינוי. בהצגת ההיבט הזה – כיצד ייראה החינוך-שכנגד – פרקי הספר מצליחים פחות. יתכן שכך, בשל מרכיב אימננטי לחינוך-שכנגד. שהרי מרגע שהוא יהפך לחינוך של ממש, אם לא ממוסד כי אז לפחות שיטתי, הוא יביס את עצמו כאלטרנטיבה ביקורתית.

על-כן, כאשר מתאר גור-זאב את האלטרנטיבה, הוא מדגיש את אופיה הביקורתי והנגטיבי, קרי, כזה שאינו מציע חלופה בת-מימוש אלא מאבק מתמשך:

"אין החינוך שכנגד יכול להציע אלא פרקטיקות ביקורתיות, אפשרויות נפשיות והסרת קסמי השווא של המציאות הכוזבת. וזאת במסגרת דיאלוגית שבה, באופן נגטיבי, לאור האוטופיה של האפשרויות שלא מומשו, עשויים בני אדם להיאבק על האוטונומיה שלהם, על היכולת הרפלקסיבית, על אפשרויות החריגה מהמובן מאליו של הסדר הקיים, וממילא על אפשרויות הכינון העצמי שלהם במציאות שיש להם חלק מודע בשינויה התבוני" (עמ' 17).

כך גם מודגש הכשל העצמי שבחינוך 'נאור':

"אין הוא יכול להיות גם מחנך וגם נאור; אם יחנך להומניזם דוגמטי, לא יהיה עוד מחנך נאור, ואם יחנך באופן בלתי דוגמטי להומניזם, שאין לו תשובות ברורות ומוחלטות, ימצא עצמו בלתי משכנע, חסר השפעה, וכ'מחנך' הוא ייכשל" (עמ' 28).

אך כיצד יכול אותו אורח-חיים סוקרטי, דיאלוג מתמיד, אשר יוצר שוב ושוב שאלות מסדר חדש – שאותו רואה גור-זאב כמטרת המאמץ שהוא מתאר – ללבוש צורה של חינוך בעל מתווה, מטרות ומתודות? האם תיתכן שיטה ללא שיטה? לכך לא נותן הספר תשובה מניחה את הדעת.

גור-זאב טוען, כי אחת הסיבות לכך שהפדגוגיה הביקורתית לא הצליחה להתרומם ליותר מאשר "גירסה חינוכית מתקדמת במיוחד" היא, שהפוליטיקה שלה איבדה את זיקתה לפילוסופיה בכלל ולפילוסופיה הביקורתית בפרט. את חוליית החיבור בין השתיים הוא מנסה לספק בספרו, שמהווה אסופת מאמרים בנושאים שונים. חשוב להדגיש כי גם הזרם הפוסט-מודרני הוא מושא לביקורתו של גור-זאב, שכן הוא מייצג אלימות סימבולית משוכללת במיוחד, שרק שינתה את האסטרטגיות שלה אך לא את עצם מהותה האלימה.
פרקי הספר נוגעים בנושאים שונים. הראשון – 'הערות על החינוך בשעה זו' – מציג תובנות חשובות, אך עושה זאת באופן לא-שיטתי; החל במיון 'כוחות הקידמה' בחינוך הישראלי, עבור באי-אפשרותו של חינוך 'נאור', וכלה בדיון מעניין במיוחד בעימות בין הסופיסטים לסוקרטס כמייצגים שתי גישות חינוכיות שונות. הפרק 'האמנם נוצח היטלר?' חושף במיומנות את האינסטרומנטליזציה של השואה כחלק מיצירת זיכרון קולקטיבי ודרכי פירושו הלגיטימיות, לצורך הפרויקט הציוני של 'בניין אומה'. "במסגרת יצורו של הסובייקט הישראלי שמור מקום מיוחד לכינון העצמי דרך ההכחשה או ההשמדה של אחרותו של ה'אחר' ולשליטה על הזיכרון של הסבל".

גור-זאב מעגן כאן את הקביעות התיאורטיות שלו בדוגמה קונקרטית: סיפור דחייתה של תוכנית הלימודים ההומניסטית שהכין יאיר אורון על השמדת עם במאה העשרים, בידי משרד החינוך, בזמן שבו שלטה בו מפלגה 'נאורה' כמרצ. בפרק 'השליטה הפלשתינית על זכרונות השואה והנכבה' מותח גור-זאב (יחד עם אילן פפה) ביקורת לא רק על הפרוייקט הציוני אלא גם על זה הפלשתיני, שהרי "חיסול הזיכרון של ה'אחר' באמצעות הזיכרון של יריבו הוא אלמנט מרכזי בכינונה של זהות לאומית" (עמ' 99).

נדמה לי כי שתי בעיותיו העיקריות של הספר, השפה המסורבלת והקשה להבנה, וחוסר היכולת לחלץ ממנו אמירה משמעותית לגבי האלטרנטיבה שהוא מציע, קשורות זו בזו. השיח הפוסט-מודרני הצמיח חוקרים, ששפה בלתי-ניתנת לקריאה מהווה עבורם קריאת תיגר מסוג משונה משהו. גור-זאב אינו משייך עצמו לזרם זה, אך אפשר להתחקות אחר מוצאם הסגנוני המשותף של כל הזרמים השונים הללו עד לערש מוצאם, הלא הוא הגל.

כמי שהתחנכה על האסכולה היריבה, של הפילוסופיה האנליטית, אני עדיין מתקשה עם טקסטים שמערפלים יותר משהם מבהירים, שאת פסקאותיהם יש לקרוא לפחות ארבע פעמים כדי להתחיל לעמוד על כוונתן. גור-זאב נוקט לעתים מונחים רליגיוזיים כמו 'רגע משיחי' או 'תשוקה אירוטית לאמת'. אך אם לאותו רגע של התגלות האחרות, אותו 'הרף אוטופי' (ובובר מהדהד כאן שלא במקרה) אין מלים, והוא אינו ניתן להנחלה 'אוריינית' – כפי שהוא עצמו מודה (עמ' 232) – מה אפשר לומר עליו? נראה, כי רק את הכללי ביותר, שאולי לא מקרה הוא כי כה קשה לנסחו. אלא אם כן אנו חוזרים אל "הזכות הגדולה לומר לא", כפי שהיטיב נתן זך לאפיין את עיקרון הסירוב המתמיד.

כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • יש ללחוץ כדי לשלוח קישור לחברים באימייל (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג אילן גור זאב, ביקורות ספרים, פילוסופיה פוליטיקה וחינוך בישראל |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפו ל 648 מנויים נוספים
  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • הבלוג בפייסבוק

  • הטוויטר שלי

  • מפתח

  • ארכיון

  • רשימות אחרונות

    • ומעין תנחומותי עוד לא דלל
    • שובל של חסד
    • גישה לרשומות פסיכיאטריות – מה הבעיה
    • ניגוד העניינים של גאולה אבן-סער
    • עיגון משפטי לזכויות אדם אינו מספיק: זכויות חולים כמקרה בוחן
  • סימניה

    מסכת השקרים של ההפיכה המשטרית
    המשבר הפוליטי והחוקתי בישראל
    מחשבת את קצה לאחור
    בחזרה לאדם השלם
    המתה בסיוע רפואי בקנדה
    כן, רק לא ביבי
    הומוסקסואלים לא שמאלנים
    למה הארץ הולך על הראש של העבודה ומרצ
    מדוע וכיצד ללמד היסטוריה
    פשעי ציות ופשעי סירוב, שם וכאן

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חמלה חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כאב כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


  • הרשמה רשום
    • קרוא וכתוב
    • הצטרפו אל 648 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • קרוא וכתוב
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • העתקת קישור מקוצר
    • דווח על תוכן זה
    • View post in Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה