פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל מאת אילן גור-זאב. אוניברסיטת חיפה-זמורה-ביתן, 311 עמ' + הערות ומפתחות
פורסם במעריב, 7.4.2000
"האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים". מלים אלו של ז'אן-ז'אק רוסו, הפותחות את 'האמנה החברתית', מהדהדות ברקע ניתוחו של אילן גור-זאב את מה שהוא מכנה החינוך המנרמל, זה שמטרתו שימור הסדר הקיים ושיעתוקו, שיעילותו גדלה ככל שהוא שקוף יותר, בלתי-נראה לנשואיו.
חינוך מנרמל זה, שגור-זאב מבקש לחשוף את אלימותו, לא רק הופך את האדם מסובייקט לאובייקט (בלשון הפילוסופיה: מחפצן אותו), אלא מונע ממנו, ככל שהוא מוצלח, להבחין בכך שנהפך לחפץ, למצרך. הוא מעלים מעיניו את האפשרות להתגבר על מנגנונים דכאניים אלו עצמם ולכונן את עצמו כסובייקט אותנטי, שנושא באחריות לעצמו ולזולת. הדיכוי של החינוך הוא, אולי, העמוק ביותר, משום שהוא דיכוי פנימי, שהפנים בהצלחה את הנחות היסוד של הסדר הקיים כמו גם את גבולות השיח שלו.
אלא שלא כמו רוסו, שמציע את האמנה החברתית כפשרה בין החירות הטבעית לשיעבוד המדיני, מבקש גור-זאב, הנטוע בפילוסופיה הביקורתית מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט, להציב מול החינוך המנרמל את החינוך-שכנגד; זה שמושג האדם שלו חורג מכדי שיקוף של כוחות המערכת, והוא שואף להתגבר על מנגנוני הייצור האלימים של האמת ההגמונית ולהציג מחויבות מוסרית לאותנטיות אנושית בלתי-מדוכאת.
דבקותו של גור-זאב בניתוח ביקורתי, שלעתים הוא רדיקלי מאד, ראויה להערכה. אך הפילוסופיה הביקורתית, כפי שהוא מציגה בהקשר זה, שואפת לא רק לפרק, לחשוף ולבקר, אלא להתגבר, כלומר לחולל שינוי. בהצגת ההיבט הזה – כיצד ייראה החינוך-שכנגד – פרקי הספר מצליחים פחות. יתכן שכך, בשל מרכיב אימננטי לחינוך-שכנגד. שהרי מרגע שהוא יהפך לחינוך של ממש, אם לא ממוסד כי אז לפחות שיטתי, הוא יביס את עצמו כאלטרנטיבה ביקורתית.
על-כן, כאשר מתאר גור-זאב את האלטרנטיבה, הוא מדגיש את אופיה הביקורתי והנגטיבי, קרי, כזה שאינו מציע חלופה בת-מימוש אלא מאבק מתמשך:
"אין החינוך שכנגד יכול להציע אלא פרקטיקות ביקורתיות, אפשרויות נפשיות והסרת קסמי השווא של המציאות הכוזבת. וזאת במסגרת דיאלוגית שבה, באופן נגטיבי, לאור האוטופיה של האפשרויות שלא מומשו, עשויים בני אדם להיאבק על האוטונומיה שלהם, על היכולת הרפלקסיבית, על אפשרויות החריגה מהמובן מאליו של הסדר הקיים, וממילא על אפשרויות הכינון העצמי שלהם במציאות שיש להם חלק מודע בשינויה התבוני" (עמ' 17).
כך גם מודגש הכשל העצמי שבחינוך 'נאור':
"אין הוא יכול להיות גם מחנך וגם נאור; אם יחנך להומניזם דוגמטי, לא יהיה עוד מחנך נאור, ואם יחנך באופן בלתי דוגמטי להומניזם, שאין לו תשובות ברורות ומוחלטות, ימצא עצמו בלתי משכנע, חסר השפעה, וכ'מחנך' הוא ייכשל" (עמ' 28).
אך כיצד יכול אותו אורח-חיים סוקרטי, דיאלוג מתמיד, אשר יוצר שוב ושוב שאלות מסדר חדש – שאותו רואה גור-זאב כמטרת המאמץ שהוא מתאר – ללבוש צורה של חינוך בעל מתווה, מטרות ומתודות? האם תיתכן שיטה ללא שיטה? לכך לא נותן הספר תשובה מניחה את הדעת.
גור-זאב טוען, כי אחת הסיבות לכך שהפדגוגיה הביקורתית לא הצליחה להתרומם ליותר מאשר "גירסה חינוכית מתקדמת במיוחד" היא, שהפוליטיקה שלה איבדה את זיקתה לפילוסופיה בכלל ולפילוסופיה הביקורתית בפרט. את חוליית החיבור בין השתיים הוא מנסה לספק בספרו, שמהווה אסופת מאמרים בנושאים שונים. חשוב להדגיש כי גם הזרם הפוסט-מודרני הוא מושא לביקורתו של גור-זאב, שכן הוא מייצג אלימות סימבולית משוכללת במיוחד, שרק שינתה את האסטרטגיות שלה אך לא את עצם מהותה האלימה.
פרקי הספר נוגעים בנושאים שונים. הראשון – 'הערות על החינוך בשעה זו' – מציג תובנות חשובות, אך עושה זאת באופן לא-שיטתי; החל במיון 'כוחות הקידמה' בחינוך הישראלי, עבור באי-אפשרותו של חינוך 'נאור', וכלה בדיון מעניין במיוחד בעימות בין הסופיסטים לסוקרטס כמייצגים שתי גישות חינוכיות שונות. הפרק 'האמנם נוצח היטלר?' חושף במיומנות את האינסטרומנטליזציה של השואה כחלק מיצירת זיכרון קולקטיבי ודרכי פירושו הלגיטימיות, לצורך הפרויקט הציוני של 'בניין אומה'. "במסגרת יצורו של הסובייקט הישראלי שמור מקום מיוחד לכינון העצמי דרך ההכחשה או ההשמדה של אחרותו של ה'אחר' ולשליטה על הזיכרון של הסבל".
גור-זאב מעגן כאן את הקביעות התיאורטיות שלו בדוגמה קונקרטית: סיפור דחייתה של תוכנית הלימודים ההומניסטית שהכין יאיר אורון על השמדת עם במאה העשרים, בידי משרד החינוך, בזמן שבו שלטה בו מפלגה 'נאורה' כמרצ. בפרק 'השליטה הפלשתינית על זכרונות השואה והנכבה' מותח גור-זאב (יחד עם אילן פפה) ביקורת לא רק על הפרוייקט הציוני אלא גם על זה הפלשתיני, שהרי "חיסול הזיכרון של ה'אחר' באמצעות הזיכרון של יריבו הוא אלמנט מרכזי בכינונה של זהות לאומית" (עמ' 99).
נדמה לי כי שתי בעיותיו העיקריות של הספר, השפה המסורבלת והקשה להבנה, וחוסר היכולת לחלץ ממנו אמירה משמעותית לגבי האלטרנטיבה שהוא מציע, קשורות זו בזו. השיח הפוסט-מודרני הצמיח חוקרים, ששפה בלתי-ניתנת לקריאה מהווה עבורם קריאת תיגר מסוג משונה משהו. גור-זאב אינו משייך עצמו לזרם זה, אך אפשר להתחקות אחר מוצאם הסגנוני המשותף של כל הזרמים השונים הללו עד לערש מוצאם, הלא הוא הגל.
כמי שהתחנכה על האסכולה היריבה, של הפילוסופיה האנליטית, אני עדיין מתקשה עם טקסטים שמערפלים יותר משהם מבהירים, שאת פסקאותיהם יש לקרוא לפחות ארבע פעמים כדי להתחיל לעמוד על כוונתן. גור-זאב נוקט לעתים מונחים רליגיוזיים כמו 'רגע משיחי' או 'תשוקה אירוטית לאמת'. אך אם לאותו רגע של התגלות האחרות, אותו 'הרף אוטופי' (ובובר מהדהד כאן שלא במקרה) אין מלים, והוא אינו ניתן להנחלה 'אוריינית' – כפי שהוא עצמו מודה (עמ' 232) – מה אפשר לומר עליו? נראה, כי רק את הכללי ביותר, שאולי לא מקרה הוא כי כה קשה לנסחו. אלא אם כן אנו חוזרים אל "הזכות הגדולה לומר לא", כפי שהיטיב נתן זך לאפיין את עיקרון הסירוב המתמיד.
