קרוא וכתוב

גבולות הרוח – רוביק רוזנטל משוחח עם סמי מיכאל. סידרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 254 עמ'

פורסם במעריב, 26.5.2000

סמי מיכאל הוא מהבולטים בסופרים ואנשי הרוח בישראל, וגם מהמורכבים והמסקרנים שבהם. חלק מהסקרנות הזאת נובעת מדמותו רבת-הפנים: קומוניסט שהיהדות היא המרכיב המכונן המרכזי בזהותו והקריטריון העליון עבורו, עולה מעירק, שאיננו מגדיר עצמו כציוני וכופר בהגדרה 'מזרחי', כפי שכפתה אותה ההגמוניה האשכנזית. כל אלו לא היו מספיקים ל'גבולות הרוח' כדי לרתק אלמלא, כמובן, יכולת הביטוי הנפלאה של מיכאל וכשרונו לטוות מלים למארגים צבעוניים ועזי מבע, אותם כלים אשר עושים אותו לסופר.

קובץ השיחות הזה בין סמי מיכאל לרוביק רוזנטל, עיתונאי וסופר בעצמו, מכסה את השסעים החברתיים המרכזיים של ישראל: זהות ותרבות, ערבים ויהודים, דת וחילוניות, ואת רוב הנושאים שאיש רוח מעורב רואה לעצמו לנכון להביע בהם עמדה: הגירה ועלייה, קומוניזם, ספרות, נוף ומדינת ישראל. בולטת השתיקה הכמעט מוחלטת בנושא הנשים בישראל, להוציא כמה אמירות שעדיף היה, אולי, לולא נאמרו (כמו זו שגולדה היתה מאותן נשים שמגיעות לשלטון ובדרך צומח להן שפם, שרוצות להיות יותר גבר מגבר – עמ' 243).

בין השיחות משובצים קטעים מיצירותיו הספרותיות של מיכאל, כאיורים. ככל ספר שיחות, ז'אנר פופולרי באחרונה, אין הדיאלוגים מתיימרים למצות את הנושא שעליהם הם נסובים, אך מצליחים בהחלט לנכש פינות מוזנחות בחיינו, לעורר מחשבה ובעיקר להאיר את דמותו של המשוחח-הגיבור עצמו. המתחים שתוארו לעיל מתנקזים לדמותו של מיכאל, שאינו חושש להיות חריג או להביע דעות יוצאות דופן, ועל פי רוב והוא משכיל ליצור מהם סינתזה חדשנית, חריפת ביטוי ומאתגרת. יש פרדוקסים שהשיחות מנהירות, כמו הסברו של מיכאל, כי מה שדיבר אליו בקומוניזם היה האוניברסליזם, שאיפשר לו להיות אדם זקוף קומה וראוי לכבוד, למרות יהדותו. "הלכתי לקומוניזם משום שהייתי יהודי החרד לבני עמו", הוא מצהיר (עמ' 138).

אלא שלעתים מחריפים המתחים הללו לכלל סתירות של ממש בעמדותיו, שאינני בטוחה אם הוא עצמו שם לב אליהן. כך, למשל, דוחה מיכאל את הכובע של הזהות המזרחית, שטופחה מלמעלה בידי האשכנזים כדי לאפשר להם להגדיר את עצמם כלא-מזרחים, וטוען כי ההבחנה החשובה היא בין עליות שבאו במגע עם המאה העשרים בארץ מוצאן לבין העליות האחרות (כפריות ברובן). ועם זאת הוא מוסיף ומשתמש בתואר 'מזרחי' לאורך כל הספר. עובדה שמעוררת את המחשבה האם אפשר להיחלץ מחלוקות מילוליות-תרבותיות כאלו, או שמא אנו נדונים להיות אסירים בתוך הלשון הקובעת את תודעתנו. ומי אם לא סופר יהיה מודע לכוחן של המלים?

'כתיבה מזרחית' היא עוד מגירה השנואה על מיכאל, שניסו לדחוק אותו לתוכה, אך הוא מוסיף ומדבר על' 'סופרים מעדות המזרח' שהוא מתגאה כי סלל את הדרך עבורם (עמ' ‏60). קשה להבין איך נעלמת מעינו העובדה כי קביעתו ש"האליטה העירונית, שהיא גם מהווה את המנהיגות הרוחנית החילונית של העלייה המרוקאית, היגרה לצרפת, ורוב העולים לישראל בא מאזורים כפריים" (עמ' ‏63), שימשה במשך שנים הצדקה למצבם הסוציו-אקונומי של עולי מרוקו בישראל. האמנם היגרה האליטה המרוקאית לצרפת ולכאן הגיעו הנחשלים, או שהם נוחשלו כאן כחלק מהסגרגציה שהשליטה ההגמוניה הפוליטית, בעוד שמהגרי צרפת קיבלו הזדמנות שווה?

מה שמכונה 'תרבות מזרחית' אינו אלא תרבות עוני, קובע מיכאל, שהדרך להיחלץ ממנה היא על-ידי השכלה והשכלה יש אחת, לא השכלה מזרחית ומערבית. החפיפה בין העוני לבין המוצא אינה נעלמת מעיניו, כמובן, וגם לא הנימות הגזעניות שקיימות בשיח הציבורי בארץ עד היום (כמו פסילת ש"ס לאחר בחירות 99'). דיכוי העבר של המזרחים הוא מסקנה הנובעת ממחקרים, לא גחמה של מתוסכלים, אך מיכאל מיטיב לאבחן כי גם העסקנים הפוליטיים המזרחים מעוניינים בהשתלבות בממסד הישראלי, לא בהתבדלות, ואינו חושש לקבוע כי מיעוטם הופכים את הפערים קרדום לחפור בו (אמירה שרק 'מזרחי' יכול לבטא מבלי שייחשד בגזענות…). אנשי 'הקשת הדמוקרטית', לעומת זאת, שהוא איננו נמנה עליהם אך מעריך את פועלם, מבקשים להביא אל התרבות המזרח-האירופאית, אשר שלטת בישראל, קול נוסף ולהפוך אותה למאוזנת יותר. מיכאל עצמו מאמין בתרבות הישראלית, שמאזנת בין תרבויות שונות, פתוחה להשפעותיהן ולא נעולה בתוך עצמה.

אמת, שהחיים תמיד מורכבים יותר מהמודלים שבעזרתם מנסים לתאר אותם. מיכאל ניחן במצפון ברור ובאומץ לב לנסח אמיתות שיש סיכוי שהעובדה שנאמרו מפיו, על כל הצמתים שהוא מסמל בדמותו, תגרום ליתר הקשבה. כך ביוצאו נגד תרבות הגנרלים שהשתלטה על הפוליטיקה הישראלית, בהשוותו את מנהיגותו של בן-גוריון למנהיגי העולם השלישי, בקובעו שאין ולא היתה מלחמה שאי-אפשר למנוע אותה, ובטענו ש'ערביי ישראל' מתועלים על-ידינו להיות אויב, כשאנו מאלצים אותם לנקוט עמדה בכל מלחמה שפורצת. המשימה הלאומית הראשונה במעלה לדידו היא מיגור העוני, ועליה לקבל עדיפות עליונה ולדחוק כל מאבק אחר. אך בסופו של דבר מיכאל הוא קודם כל סופר, והפרקים המתארים את יחסו לנוף ואת תהליכי כתיבתו – ללא קבוצת התייחסות וללא מודל ספרותי – הם מהיפים בספר.

כל ביקורות הספרים